גדולתו של אברהם: היכולת לעזוב את התענוג הרוחני כדי לקיים מצוות הכנסת אורחים ולרחוץ רגליהם של ערבים
מיוחד לביטאון ראש הגבעה - גבעת שמואל ע"י ר' איסר שולמן
הערת העורך: מאמר נפלא זה הגיע אלינו לאחר סגירת הגיליון. על מנת שהציבור לא יפסיד אותו, הוא מפורסם באתר
מיוחד לביטאון ראש הגבעה - גבעת שמואל ע"י ר' איסר שולמן
הערת העורך: מאמר נפלא זה הגיע אלינו לאחר סגירת הגיליון. על מנת שהציבור לא יפסיד אותו, הוא מפורסם באתר
על פי רב יהודה (שבת קכז.)., אברהם, בלשוננו המודרנית, מעביר את הקב"ה ל'ממתינה'. 'המתן עד שאקיים את הכנסת האורחים שנזדמנה לי, וכשאסיים אשוב אליך', מסביר רב יהודה את דבריו של אברהם "אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר". הדברים נועזים ביותר, ורבות ניתן לדון בחשיבותה של מצות הכנסת אורחים העולה מדברים אלו. אולם הבה ננסה לבחון את הדברים מנקודת מבטו של אברהם. אברהם יושב בביתו, כואב את מילתו שעליה מסר את נפשו, ולפתע זוכה אברהם למראות אלוקים. כל הווייתו מתמלאת בנוכחותו המפעימה של הקב"ה, המרפאה כל מחלה והמשכיחה כל כאב. אברהם איננו חש עוד דבר, וכל כולו נתון למפגש הסוחף והממלא, שאליו הוא צולל בכל נפשו ובמלוא תודעתו. וכך מתאר ר' לוי יצחק מברדיטשב חוויה זו:
וירא אליו ה' באלוני כו'. ויש לדקדק למה לא כתב וירא ה' אל אברהם ולמה אינו מזכיר שמו. ונראה, כי הבורא ברוך הוא משפיע שפע לברואיו ויש שפע אשר לא צמצם עדיין בעולמות. והנה השפע אשר היא מצומצם בעולמות הוא באותיות כגון עולם השרפים הצמצום הוא באותיות שרפים וכן לכל העולמות שלהם וכן לעולם התחתון לכל אחד כפי אותיות שלו, היינו לאברהם השפע מצמצום אברהם וכן לכל אדם. והנה האדם העובד להשם יתברך במסירת נפש אז הוא מתפשט מאותיות ומדבק עצמו להשפע אשר עדיין לא נתצמצם באותיות. והנה אברהם אבינו עליו השלום מל עצמו לעת זקנותו והיה עובד הבורא ברוך הוא במסירת נפש ועל ידי זה נתפשט עצמו מן האותיות שלו, כי הוא דבוק בהשפע אשר עדיין לא נתצמצם באותיות ולא נקרא בשמו כלל. וזהו וירא אליו ה', שלא נקרא בשמו כלל (קדושת לוי, וירא).
ר' לוי יצחק עומד על העובדה כי שמו של אברהם נשמט מן הפסוק הראשון: 'וירא אליו' ולא 'וירא אל אברהם'. תשובתו של ר' לוי יצחק מתחברת היטב עם תיאורנו הנ"ל. עבודתו של אברהם היא עבודה של דבקות ומסירות נפש, ועבודה זו מתעלה מעל גבי הגבול האנושי, ששמנו המורכב מאותיות מבטא אותו. אברהם התפשט מעצמיותו הבאה לידי ביטוי בשמו, ודבק בשפע האלוקי ללא גבולות. זוהי חוויה שהיא מעל המציאות הטבעית, וכל המציאות הטבעית בטלה לגביה. זוהי דבקות אינסופית נעדרת מילים ונעדרת תכנים, שהרי אין כאן שנים אלא אחד, וממילא לא רלוונטי לדבר על מסר ועל תוכן. ברגע נשגב זה שהוא שיא הדבקות באלוקים נוקשים על דלתו של אברהם שלשה 'ערביים' המבקשים לרגע צל. כיצד ניתן לעצור? מה לי ולכם בני תמותה? ישאל את עצמו אברהם שכל כולו נתון בעולמות עליונים. אברהם ששמו שימש לו גבול שאותו פרץ, נאלץ כעת להתמודד לא רק עם עצמיותו הכובלת, אלא עם המציאות העכשווית והארעית ברת החלוף. מה גדול נסיונו של הדבק בשכינה הנדרש לסגת מדבקות זו לטובת חיי שעה בעולם הזה?ואברהם עוצר! ולא די שהוא עוצר הוא מכוון מחדש את אישיותו, את כוחותיו, את כל כולו לאותם חיי שעה. הוא רץ אל הבקר, הוא לוקח חמאה, הוא מביא מים לשטיפת רגלים, וברגע אחד הופך אברהם מנביא לבעל פונדק. איננו מוצאים בכתוב אף לא רמז קלוש לקושי כלשהו במעבר חד זה.
עתה נבוא ונשאל, איזהו נסיון יותר גדול? נסיון הכנסת האורחים או נסיון העקידה בה נתבע אברהם למסירות נפש שכל כולה ביטול גמור לפני ד' יתברך. מה הן כוונותיו של המבקע עצים בשביל גחלים לבשר, לעומת כוונותיו של המבקע עצים בשביל להעלות לעולה את בנו? מה הן כוונותיו של המשייף את הסכין כדי לשחוט כבש לסעודת אורחים, לעומת כוונותיו של המשייף את הסכין כדי לשחוט את בנו לד' יתברך? החידוש הגדול, על פי נקודת מבט זו, איננו בענוותנותו של ד' יתברך המוחל לאברהם המבקש ממנו להמתין. הוא גם איננו בחשיבותה של מצוות הכנסת אורחים, אלא ביכולתו המפעימה של אברהם לרדת מעולמות עליונים בשביל לבשל בשר לאורחיו.
זוהי גדלות מפעימה הבאה לידי ביטוי במעשה הכנסת האורחים אף יותר ממעשה העקידה שבו, לכאורה, מרגיש אברהם 'בבית'. אברהם מסר את נפשו בכבשן האש למען השם יתברך, אברהם עזב את כל היקר לו ואת כל תרבותו רק כדי ללכת בעקבות צו ד'. ואברהם במסירותו האין סופית גם מסוגל לשחוט את בנו למען השם.
אולם לבשל בשר? למרוח חמאה על הלחם? לרחוץ רגליהם של עוברי דרכים? ועוד כששכינה ממתינה מעבר למחיצה? כאן כבר נתבעת עוצמה אחרת, כוחות אחרים, יכולות אחרות!
לאדם הפשוט נדמה כי הנסיון להגיע לדבקות, להתבטל בפני ד' יתברך, לרוץ אל עבר האינסוף - זהו הקושי הגדול. אולם לצדיק האמיתי התמונה הפוכה. את הדבקות הוא יכול להשיג בנקל, אולם החזרה לעולם היא עבורו הנסיון האמיתי, וכך כותב ר' נחמן מברסלב:
אָמַר שֶׁאֶצְלוֹ הָרָצוֹא אֵינוֹ שׁוּם עֲבוֹדָה אֶצְלוֹ וְעִקַּר הָעֲבוֹדָה וְהַיְגִיעָה אֶצְלוֹ הִיא בְּחִינַת הַשּׁוֹב. כְּלוֹמַר כִּי בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יֵשׁ בְּחִינַת רָצוֹא וָשׁוֹב, וְזאת הַבְּחִינָה הִיא אֵצֶל כָּל אָדָם אֲפִלּוּ אֵצֶל הַפָּחוּת שֶׁבַּפְּחוּתִים. כִּי כָּל אָדָם מִתְעוֹרֵר לִפְעָמִים לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ בִּפְרָט בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה שֶׁלִּפְעָמִים מִתְלַהֵב לִבּוֹ מְאד, וְאוֹמֵר אֵיזֶה דִּבּוּרִים בְּהִתְלַהֲבוּת גָּדוֹל, וְזאת הַבְּחִינָה הִיא בְּחִינַת רָצוֹא. וְאַחַר-כָּךְ נִפְסָק הַהִתְעוֹרְרוּת וְהַהִתְלַהֲבוּת וְלא נִשְׁאָר לוֹ רַק הָרְשִׁימוּ וְזֶה בְּחִינַת וָשׁוֹב. וְאֵצֶל רב בְּנֵי אָדָם עִקַּר הָעֲבוֹדָה וְהַיְגִיעָה הוּא שֶׁיִּזְכֶּה לִבְחִינַת רָצוֹא דְּהַיְנוּ שֶׁיָּרוּץ לִבּוֹ וְיִתְעוֹרֵר לַעֲבוֹדָתוֹ וְכוּ' אֲבָל הַשּׁוֹב הוּא קַל אֶצְלוֹ. כִּי זֶה טִבְעוֹ. אֲבָל אֶצְלוֹ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הִיא לְהֶפֶךְ מֵחֲמַת שֶׁכְּבָר שִׁבֵּר וּבִטֵּל גּוּפוֹ לְגַמְרֵי. וּמֵחֲמַת זֶה הָרָצוֹא בְּטִבְעוֹ, וְעִקַּר הַיְגִיעָה שֶׁלּוֹ הִיא בְּחִינַת וָשׁוֹב. כִּי בֶּאֱמֶת הוּא בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה הַשּׁוֹב גַּם-כֵּן כָּל זְמַן שֶׁהוּא צָרִיךְ לִחְיוֹת, כִּי אִם לָאו חַס וְשָׁלוֹם יִסְתַּלֵּק בְּלא עִתּוֹ וְעַל-כֵּן בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה רָצוֹא וָשׁוֹב
גם קודם המילה.ראה אברהם את הקב"ה, אולם ראייה זו רק חידדה את המרחק הרב שבין שניהם. רק לאחר המילה, לאחר שחתך אברהם את בשרו ושיתף את גופו בראיית ה', הוא הבין שישנה ראייה נוספת - ראייה המקרבת את האדם לקב"ה. מהי אותה ראייה מיוחדת שזכה לה אברהם? על פי ה"שפת אמת", ראייה זו אינה ראייה במובן המקובל, אלא ידיעה פנימית. אברהם נוכח בקיומו של הקב"ה, חווה את נוכחותו וחש שהוא ית' אינו רחוק ובלתי-מושג אלא חלק מחלבו ובשרו. דווקא על ידי הברית שנכרתה בבשר החי, זכה אברהם לחשוף את האמת שאינה נראית לעין!
גם קודם המילה ראה אברהם את הקב"ה, אולם ראייה זו רק חידדה את המרחק הרב שבין שניהם. רק לאחר המילה, לאחר שחתך אברהם את בשרו ושיתף את גופו בראיית ה', הוא הבין שישנה ראייה נוספת - ראייה המקרבת את האדם לקב"ה. מהי אותה ראייה מיוחדת שזכה לה אברהם? על פי ה"שפת אמת", ראייה זו אינה ראייה במובן המקובל, אלא ידיעה פנימית. אברהם נוכח בקיומו של הקב"ה, חווה את נוכחותו וחש שהוא ית' אינו רחוק ובלתי-מושג אלא חלק מחלבו ובשרו. דווקא על ידי הברית שנכרתה בבשר החי, זכה אברהם לחשוף את האמת שאינה נראית לעין!
הראי"ה מתייחס לשאלה זו: "האלוקות העליונה ,שאנו משתוקקים להגיע אליה, להיבלע בקרבה, להיאסף אל אורה, ואין אנו יכולים לבוא למידה זו של מילוי תשוקתינו - יורדת היא בעצמה בשבילנו אל העולם ובתוכו... בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח... בכשרונות כל שיח, ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר ובהגיונות כל חושב...". האדם אינו נדרש לעלות אל הקב"ה; הקב"ה יורד אל העולם ומתגלה בכל דבר הקיים בו. כל הדברים שאנו רואים בעולם - כולם התגלות של הקב"ה.
אמנם, מבחינה ידועה, התגלות הקב"ה בחפצים הגשמיים היא מצומצמת, וקשה להבחין באור האלוקי המתגלה בהם יותר מבתורה. הראי"ה כותב שאדם המתבונן על העולם בעיניים אמוניות, ומבין שכל חפץ וכל חיה הם חלק מגילוי שכינתו של הקב"ה, וכל הדברים הגשמיים הם התגלות הנובעת מהאור האלוקי - יש להתבוננותו כוח ועוצמה אדירים. מכוחה של התבוננות כזו, המגלה את הקב"ה בכל חפץ וחפץ, תצליח הנפש להגיע למנוחתה.
גם האושר שבחיי הנישואין קשור להכרה בפנימית באותה אחדות. חיי הנישואין יכולים לפרוח רק מתוך האמונה הפנימית באחדות ובהרמוניה השוררת בעולם שמתחת לפני השטח. מבחינה חיצונית נראה שאיש ואישה הם שונים לחלוטין אחד מהשני. ההבדלים ביניהם מתבטאים כמעט בכל תחומי החיים: החל מתכונותיהם, רגשותיהם וצורות החשיבה שלהם, וכלה במבנה הביולוגי השונה שלהם. איחוד אמיתי ופנימי בין איש לאישה יכול להתקיים רק מתוך ראייה עמוקה של האחדות הקיימת מאחורי ההבדלים הנראית בראייה חיצונית. מתוך האמונה בהרמוניה הפנימית הקיימת בעולם, יכול כל זוג וזוג להאמין באיחוד הפנימי שבו, על אף ההבדלים הנראים על פני השטח. וכך כותב הרב בלשון הזהב שלו: "האמון המשפחתי הוא תולדה... מאותה האמונה הגדולה השרויה בעומק האהבה... בסדר והתאמה בכללות המון היצורים והעולמים כולם" (אורות, עמ' מב).
ממילא, ההרס של הקשר הפנימי נובע מהתמקדות בראייה החיצונית, הרואה רק את העולם החומרי המנותק והמפורד. ראייה כזו מובילה להדגשת ההבדלים והשוני שבין הצדדים ומטשטשת את ההרמוניה הפנימית הקיימת בין בני הזוג.
כיוון שקשר הנישואין נובע מנקודה עמוקה ופנימית - מהאחדות
גם קודם המילה ראה אברהם את הקב"ה, אולם ראייה זו רק חידדה את המרחק הרב שבין שניהם. רק לאחר המילה, לאחר שחתך אברהם את בשרו ושיתף את גופו בראיית ה', הוא הבין שישנה ראייה נוספת - ראייה המקרבת את האדם לקב"ה. מהי אותה ראייה מיוחדת שזכה לה אברהם? על פי ה"שפת אמת", ראייה זו אינה ראייה במובן המקובל, אלא ידיעה פנימית. אברהם נוכח בקיומו של הקב"ה, חווה את נוכחותו וחש שהוא ית' אינו רחוק ובלתי-מושג אלא חלק מחלבו ובשרו. דווקא על ידי הברית שנכרתה בבשר החי, זכה אברהם לחשוף את האמת שאינה נראית לעין!
הראי"ה מתייחס לשאלה זו: "האלוקות העליונה ,שאנו משתוקקים להגיע אליה, להיבלע בקרבה, להיאסף אל אורה, ואין אנו יכולים לבוא למידה זו של מילוי תשוקתינו - יורדת היא בעצמה בשבילנו אל העולם ובתוכו... בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח... בכשרונות כל שיח, ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר ובהגיונות כל חושב...". האדם אינו נדרש לעלות אל הקב"ה; הקב"ה יורד אל העולם ומתגלה בכל דבר הקיים בו. כל הדברים שאנו רואים בעולם - כולם התגלות של הקב"ה.
אמנם, מבחינה ידועה, התגלות הקב"ה בחפצים הגשמיים היא מצומצמת, וקשה להבחין באור האלוקי המתגלה בהם יותר מבתורה. הראי"ה כותב שאדם המתבונן על העולם בעיניים אמוניות, ומבין שכל חפץ וכל חיה הם חלק מגילוי שכינתו של הקב"ה, וכל הדברים הגשמיים הם התגלות הנובעת מהאור האלוקי - יש להתבוננותו כוח ועוצמה אדירים. מכוחה של התבוננות כזו, המגלה את הקב"ה בכל חפץ וחפץ, תצליח הנפש להגיע למנוחתה.
גם האושר שבחיי הנישואין קשור להכרה בפנימית באותה אחדות. חיי הנישואין יכולים לפרוח רק מתוך האמונה הפנימית באחדות ובהרמוניה השוררת בעולם שמתחת לפני השטח. מבחינה חיצונית נראה שאיש ואישה הם שונים לחלוטין אחד מהשני. ההבדלים ביניהם מתבטאים כמעט בכל תחומי החיים: החל מתכונותיהם, רגשותיהם וצורות החשיבה שלהם, וכלה במבנה הביולוגי השונה שלהם. איחוד אמיתי ופנימי בין איש לאישה יכול להתקיים רק מתוך ראייה עמוקה של האחדות הקיימת מאחורי ההבדלים הנראית בראייה חיצונית. מתוך האמונה בהרמוניה הפנימית הקיימת בעולם, יכול כל זוג וזוג להאמין באיחוד הפנימי שבו, על אף ההבדלים הנראים על פני השטח. וכך כותב הרב בלשון הזהב שלו: "האמון המשפחתי הוא תולדה... מאותה האמונה הגדולה השרויה בעומק האהבה... בסדר והתאמה בכללות המון היצורים והעולמים כולם" (אורות, עמ' מב).
ממילא, ההרס של הקשר הפנימי נובע מהתמקדות בראייה החיצונית, הרואה רק את העולם החומרי המנותק והמפורד. ראייה כזו מובילה להדגשת ההבדלים והשוני שבין הצדדים ומטשטשת את ההרמוניה הפנימית הקיימת בין בני הזוג.
כיוון שקשר הנישואין נובע מנקודה עמוקה ופנימית - מהאחדות
פורסם ביום רביעי, נובמבר 15, 2006 בשעה 10:54 לפנה״צ.
שלח תגובה לקטע ע"י לחיצה על 'הוסף תגובה'
הוסף תגובה