ביטאון ראש הגבעה - גבעת שמואל

ביטאון קהילתי לתושבי גבעת שמואל, חידושי תורה ומידע על פעילויות, קהילות, שיעורי תורה, פעילויות חסד ועוד

נשלח ע"י ראש הגבעה ביום שישי, אפריל 06, 2007-5:14 אחה״צ
מי הכי חשוב?
מאת שי שגב עבור ביטאון ראש הגבעה - גבעת שמואל
כנגד ארבעה בנים דברה התורה - מיהו החשוב מכולם? לכאורה, התשובה מתבקשת, החכם הוא הטוב מכולם. אולם עלינו לדעת, שכמו שארבעת המנים, כל אחד חושב שהוא הטוב ביותר, כך גם ארבעת הבנים - כולם מתווכחים על הבכורה.
החכם - דומה לאתרוג. הוא מלא חכמה ויופי, וכמובן הוא חשוב מאוד.
הרשע - מה יטען? הוא יטען שלו יש פוטנציאל גבוה יותר, שהרי אם יחזור בתשובה, הוא יעמוד במקום הרבה יותר טוב מאשר הצדיק, במקום שבעלי תשובה עומדים..... יתרה מזאת, לרשע יש פוטנציאל להיות חכם, לאחרים לא
התם מה יטען: שעדיף להיות תם, שהרי רואים אנו שמי שיש לו חריפות הוא עלול להעלות שאלות ולהגיע לרשעות. הרי זו עמדת החסידות - תמים תהיה עם ה' אלוקיך.
ואילו שאינו יודע לשאול אומר - אני הטוב מכולם, שהרי האמונה שלי בקב"ה היא שלמה, לי אפילו אין שאלות. אני מקבל הכל כפשוטו באמונה שלמה ותמימה, ואין לי שום שאלות, כך יהודי צריך לחיות
מי אכן הטוב מכולם? נראה לי שהחוכמה הינה לקחת מכל אחד את התכונות המיוחדות והדברים הטובים שלהם, ולאגוד אותם יחדיו.

נשלח ע"י ראש הגבעה ב-5:07 אחה״צ
כך דברה התורה
מאת שי שגב - עבור ביטאון ראש הגבעה - גבעת שמואל
כך קוראים אנו בהגדה של פסח:
בָּרוּךְ הַמָּקום, בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּורָה לְעַמּו יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא.
כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּורָה: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינו יודֵעַ לִשְׁאול.
חָכָם מָה הוּא אומֵר? מָה הָעֵדות וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלהֵינוּ אֶתְכֶם. וְאַף אַתָּה אֱמור לו כְּהִלְכות הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקומָן:
רָשָׁע מָה הוּא אומֵר? מָה הָעֲבודָה הַזּאת לָכֶם. לָכֶם - וְלא לו. וּלְפִי שֶׁהוצִיא אֶת עַצְמו מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמור לו: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". לִי וְלא לו. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לא הָיָה נִגְאָל:
תָּם מָה הוּא אומֵר? מַה זּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו "בְּחוזֶק יָד הוצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".
וְשֶׁאֵינו יודֵעַ לִשְׁאול - אַתְּ פְּתַח לו, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיום הַהוּא לֵאמר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.
רבים הפירושים על קטע זה, של ארבעת הבנים, וכולם מתמקדים בבנים - אחד אומר שמדובר בארבעה מרכיבים של עם ישראל; אחד אומר שמדובר בתקופות שונות בחיי עם ישראל ושלישי אומר שאלו ארבעה מרכיבים בנפש האדם, שכל אחד מהם יוצא בשלב אחר.
ואני מבקש להציע פירוש נוסף, המתיישב היטב עם לשון הכתוב: אין מדובר בבני אדם, אלא בדרכים להבנת הטקסט של יציאת מצרים. דהיינו - כאשר אתה קורא את הפרשות שמות - בשלח, סיפור יציאת מצרים, הקריאה מעוררת אצלך 4 סוגים של חוויות - וכל אחת מהן אומרת דרשני, קרי כל אחת קוראת לך לנסות ולהבין אותה - וזו משמעות המלה בנים, קרי אפשרויות של הבנה.
נראה כיצד הדברים מתיישבים בטקסט :
בָּרוּךְ הַמָּקום, בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּורָה לְעַמּו יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא.
כאן פותחים אנו, ברוך הקב"ה שנתן לנו את התורה, גם כאשר תהיינה שאלות, התורה תמיד תהיה הקדושה. והאמונה בה תהיה שלמה.
כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּורָה: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינו יודֵעַ לִשְׁאול.
התורה - הכוונה כאן הטקסט של התורה "מדבר אלינו" ב-4 אופנים שונים ומעורר שאלות שונות, וקורא לנו להבין אותו.
חָכָם מָה הוּא אומֵר? מָה הָעֵדות וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלהֵינוּ אֶתְכֶם. וְאַף אַתָּה אֱמור לו כְּהִלְכות הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקומָן:
הסוג הראשון הוא הטקסט המראה לנו טקסים שונים, מסרים שונים, סיפור המגלה טפח ומכסה טפחיים. השאלה הראשונה - החכמה - הינה מה הטקסט הזה בא ללמד אותנו? על מה הוא מעיד? מהם החוקים שהוא רוצה לומר לנו? והתשובה לשאלה זו - הינה אין סוף: ככל שתקרא יותר, אתה תבין ותעמיק יותר. אין מפטירים אחר הפסח, דהיינו, אין סוף ללימוד שאנו יכולים ללמוד מהפסח - אפיקומן - הוצא עוד ועוד מן - עוד ועוד מסרים, עוד לקחים, עוד מצוות, עד בלי די.
רָשָׁע מָה הוּא אומֵר? מָה הָעֲבודָה הַזּאת לָכֶם. לָכֶם - וְלא לו. וּלְפִי שֶׁהוצִיא אֶת עַצְמו מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמור לו: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". לִי וְלא לו. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לא הָיָה נִגְאָל:
הטקסט מעלה לנו גם שאלות שהינן כפרניות: אמרנו שעניין מצרים מעורר לנו עדות - אולם מה הפירוש של כל העבודה הזאת של שחיטת קרבן פסח? ולשין דם על המשקוף? מה, אנחנו פרימיטיביים? ועוד בבית המקדש, עם כל התיאורים שהכהנים היו מתבוססים בדם? מה העבודה הזאת לכם? הרי אנחנו עם רוחני, טהור, לא מתעסק בכל כך הרבה דם? האם כל עניין הפסח הוא שחיטה ודם? לכאורה מדובר בשאלה נכונה מאוד - הרי כל העניין הוא סמלים, ודווקא קרבן הפסח תופס את רוב נפח החג - למה צריך לעבוד כל כך קשה - הרי אפשר להסתפק בסמלים?כאמור, אומרת לנו ההגדה כי שאלה זו צריכה מענה - והמענה הוא שבעבור העשייה שלנו, ה' עשה לנו והוציאנו ממצרים. יציאת מצרים לא היתה רק עניין רוחני, היא היתה תלויה בעשייה שלנו. בזכות העשיה ומסירות הנפש, אמרנו הלכה למעשה כי אנו חלק מהעם היהודי. זו העדות החשובה ביותר. ואילו היה שם, ולא היה עושה כך, ומוציא עצמו מהעם המתגבש באמצעות מסירות נפש, לא היה נגאל. הטקסט בא ללמד אותנו כי העדות החזקה ביותר, היא היא בעשיה, וזאת כנגד אלה שיתפסו את פסח ויגידו, העיקר שזה בלב, העיקר הכוונה ולא צריך מעשה. לכן הרשע הוא ליד החכם - שלא יקח את דברי החכם, על העדות החוקים והמשפטים, ויוריד את החוקים והמשפטים ויישאר מהטקסט רק עם העדות.
תָּם מָה הוּא אומֵר? מַה זּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו "בְּחוזֶק יָד הוצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".
התם במקורותינו הוא אינו טיפש, חלילה, אלא אינו חריף שכל. כאשר אתה מעלה בפניו שאלות הוא אינו יכול להגיע לעצם העניין ולהוציא את התשובה הנכונה. הטקסט של יציאת מצרים מעורר לנו סתירות שאינן מובנות כלל ועיקר. הדוגמה המרכזית של בלבול הינה בשאלת הבחירה החופשית - הקב"ה הרי החליט עוד 430 שנה קודם לכן שבני ישראל יהיה משועברים לפרעה. אם כן למה צריך להעניש אותו? ולאחר מכן, הקב"ה אף מחז את לבו? מה זה? ובמקום אחר נאמר שהקב"ה הטביע את השר של המצרים ששמו מצרים - מכייון שהוא הנהיג את פרעה. אם כך, למה פרעה אשם? האם בכלל יש בחירה חופשית? אומרת לנו ההגדה - אתה תסביר לו שאכן, היתה בחירה חופשית לפרעה, שהרי הקב"ה היה צריך להוציא אותנו בחוזק יד ממצרים, מבית עבדים. פרעה לא רצה לשחרר אותנו. אילו פרעה היה משחרר את ישראל כאשר משה הגיע אליו לראשונה, אזי לא היה נענש. אולם הוא המשיך את השיעבוד וכפר בה', עד כי היה צריך הקב"ה להוציא אותם בכוח, נגד רצונו, ולכן נענש. זו תשובה מרכזית לכל שאלת הבחירה החופשית של מנהיגים הפועלים נגד עם ישראל, ודו"ק
וְשֶׁאֵינו יודֵעַ לִשְׁאול - אַתְּ פְּתַח לו, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיום הַהוּא לֵאמר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.
הטקסט מגיע גם למצבים שבהם אי אפשר אפילו לשאול - שאלה לא שייכת. יש קטעים סתומים שאיננו מצליחים להתחיל ולהבין אותם, או אפילו את חלקם, לצורך שאלת שאלות, אפילו שאלות של תם. לעתים איננו רואים את המכלול. במצב כזה, בעל ההגדה פותח ואומר - דע לך, שסיפור יציאת מצרים היה צריך להיות בדיוק כך - בעבור זה עשה לי ה' בצאתי ממצרים. כך היה צריך להיות, ולכן נגאלנו. כאן נגמרות השאלות ומתחילה האמונה.
אכן, שבעים פנים לתורה, ולאחר שנחקור את כולם נסיים היכן שפתחנו - ברוך המקום שנתן תורה לעמו ישראל, ברוך הוא!

נשלח ע"י ראש הגבעה ביום ראשון, אפריל 01, 2007-12:06 אחה״צ
עוד עצה למלחמה ביצר
לפרשת צו ולחג הפסח, מאת שי שגב עבור ביטאון ראש הגבעה - גבעת שמואל
הפרשה פותחת בציווי לאהרון ולבניו, לערוך עצים על המזבח בבוקר ולהקריב את קרבן העולה. ואומרים על כך חז"ל (אחד הפירושים) - אין צו אלא לשון זירוז, ומדוע זירוז - כי יש כאן חיסרון כיס. ומדוע? מכיוון שהכהנים צריכים לקום מוקדם בבוקר ולהקריב את קרבן העולה ולשים עצים, אולם לא יוצא להם כלום מכך, שכן העולה מוקרבת כליל לה'. וקשה פירוש זה - אמנם הכהנים לא מרוויחים כלום, אולם חיסרון כיס למה לנו? הרי כל שיוצא מהם הוא מאמץ כביכול מיותר אולם לא נחסר כיסם, לכל היותר ניתן לומר שהם לא מרוויחים, או מפסידים את התור להקרבת השלמים (שממנו הם מקבלים נתח יפה), אולם לא מוציאים כסף מכיסם? זאת ועוד: הכהנים הם צדיקים, ומצויים במקדש ונהנים מזיו השכינה, כיצד ניתן לומר שיתעצלו במלאכת הקודש?
אלא שחז"ל מלמדים אותנו כאן יסוד גדול מאוד: כל אחד הוא רק בן אדם, אפילו הצדיק הגדול ביותר. וגם אותו צריך לזרז. וכל אדם רואה אי קבלת רווח, כהפסד ממש. ולכן למרות שהוא רואה פני שכינה, גם אותו צריך לזרז. גם צדיק צריך שומרים, אדרבה - יצרו גדול יותר. וידוע על צדיקים שמינו להם "שומרי ראש צמודים", פשוטו כמשמעו
נקודה זו רואים אנו גם בפרשת תצווה - משה יצווה את בני ישראל להביא שמן זית זך - ומדוע צריך לצוות? הרי העם מיהר להביא תרומה למשכן, עד כי היה צריך להפסיק אותם? אלא, טבע אנוש הוא שהאדם רוצה הנצחה, רוצה תמורה בעד התרומה. ואם אינו מקבל, הוא מרגיש שתרם לשווא. תרומה צנועה של קצת שמן, "לא נספרת" לא רואים אותה, לא תהיה הנצחה, ולכן אנשים רואים זאת כהפסד. ולכן יש לצוות אותם!
ועוד יסוד גדול למדנו כאן - במקום שבו יש בעיה שהיצר מעכב ואומר לך - מדוע צריך לשלם כל כך הרבה? מה יוצא לך מזה? למה לקנות הכשר מהודר? למה להשקיע במצווה? למה לתת צדקה - העצה היא לא להתמהמה! אלא להזדרז - לרוץ ולעשות את המצווה - כלשון חז"ל - לא להחמיץ את המצוות. זהו הסוד של מלאכי השרת - ואומרת הגמרא "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע" ונאמר "עמא פזיזא" מהי בחינת הפזיזות - אלא שיש דברים שצריך לעשות מהר, ורק אחר כך לחשוב, אחרת אם תחשוב, לא תעשה! זהו סוד הזריזות, אם תיתן ליצר הרע לשקול איתך אם לקיים את המצווה או לא, בסוף אתה תשמע לו... הוא יגיד לך כמה זה קשה, וכמה אתה צריך את הכסף, וכו' - רק אם תמהר ותיתן, תמהר ותעשה, אחר כך תרגיש טוב!
אגב, זו עצתו של היצר עצמו - מה הוא עושה? מסמא לאדם את העיניים: העיניים הן השכל, הראיה, המחשבה, ראיית התוצאה מה יקרה לך אם תעשה; היצר הרע מדרבן אותך שאתה חייב לעשות עכשיו, לא נותן לך לחשוב ואח"כ אתה מצטער - אם כן, עלינו ללמוד מהיצר עצמו, כיצד לקיים את המצוות ה"בעייתיות" - מהר ובלי לחשוב!
מסופר על החפץ חיים, שגם הוא למד מהיצר הרע - הוא היה קם מוקדם בבוקר להתחיל את עבודת היום. ופעם אחת שאל אותו היצר הרע - מדוע לקום כל כך מוקדם? אתה כל כך זקן וחלש, זה לא בריא לך? השיב לו החפץ חיים - אני למד ממך! כמו שאתה כבר ער (הרי אתה מדבר אתי) גם אני כבר יכול לקום!
זהו יסוד גדול שאנו למדים מפרשת צו ומחג הפסח - לקיחת השה, בלי לחשוב, לשחוט אותו, לשים את הדם על המשקוף, ובהמשך היציאה המהירה ממצרים, בלי לחשוב מה יהיה אחר כך - מסמלת לנו יסוד עצום. כדי לצאת מהמיצרים צריך לעתים פעולה מהירה, חזקה, ואולי אפילו פזיזה, שינוי מצב, התחדשות, לזהות את הרגע, ולא להחמיץ אותו. ברגע אחד יכולים אנו לדלג ולפסוח - מעבדות לחירות, משיעבוד לגאולה. ועל כך אומר לנו הנביא: זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה

נשלח ע"י ראש הגבעה ב-11:38 לפנה״צ
פסח, מצה ומרור
מאת הרב שמואל יניב, עבור ביטאון ראש הגבעה - גבעת שמואל

מדוע סדר הדברים נקבע בהגדה, כך שהמרור הוא אחרון, הרי המרור הביטוי לשעבוד המר, והוא קדם למצה, שהיא ביטוי למצוות החרות? והרי הלילה נקרא ליל הסדר, אם כן הסדר בלילה הזה יש לו חשיבות גדולה?
והתשובה כדלקמן: לעתים הבריות לא מתעלות להשתוקק לחרות, שכן התרגלו לעבדות, וזאת מפאת שאת הטעם הנפלא של החירות לא טעמו, ולכן אין להם למה להתגעגע. והרי העיקר הוא שאנו נשתוקק לחרות, שכן חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ולכן הקדימו את המצה למרור.
ועוד הרי הציווי על המצה קדם ליציאה, וזה באמת פליאה כנאמר "שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל".
והרי מפורש בהגדה של פסח, שלא הספיק בצקם להחמיץ, עד שנגלה עליהם הקב"ה.
ומבאר הבית הלוי: בעבור זה עשה לי בצאתי ממצרים, לא בעבור שיצאתי ממצרים, אני מקים את מצוות מצה, אלא להפך! בעבור מצוות המצה שנחדשה לנו, הרי יש לנו את יציאת מצרים. כלומר בזכות מצוות פסח ומצה ומרור זכו בגאולה!התכלית של הבריאה הן המצוות. למה הדבר דומה? כאשר יש מצוקה, נזקקים לתת צדקה. התכלית היא הצדקה, והאמצעי זו המצוקה. לית נהורא אלא דנפיק מגו חשוכא: אין אור אלא זה שיוצא מן החשך!

נשלח ע"י ראש הגבעה ב-11:32 לפנה״צ
למען תזכור
מאת הרב שמואל יניב - עבור ביטאון ראש הגבעה - גבעת שמואל

"למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך".
מכאן למדים שחייבים לקיים את מצות קריאת שמע פעמיים בכל יום.
וקיימת מצווה נוספת: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה עשה לי בצאתי ממצרים", לא אמרתי אלא בשעה שמצה מרור מונחים לפניך.
ונשאלת השאלה: מה התחדש בליל הסדר, הרי אנו מצווים על זיכרון יציאת מצרים כבר פעמים כל יום?
שאלה זו נשאלה על ידי גדולי ישראל עיין במנחת חינוך ואחרים.
רבינו יעקב מליסא בפירוש "מעשה ניסים" לאגדה, ביאר, שכל יום הבריאה מתקיימת בניסים, וכל אדם שיש לו השגחה פרטית זה נס. אם כן, הזיכרון על יציאת מצרים אינו על הניסים, אלא על שנבחרנו מכל העמים, שנצא מבית עבדים, לקבל תורה, להיות צבא ה', "ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים, על צבאותם".
ביציאת מצרים זכינו להיות עם ה'. וזו הסיבה לכל הניסים המיוחדים בחנוכה פורים, ובלילה של אבי אבות הניסים חוגגים אותו ומודים על כל הניסים.
מצוות של זיכרון, כל השנה עיקרן ביום, והלילה נלמד מדרשה כזיכרון ליציאת מצרים, ואילו בליל הסדר עיקר הזכרון בלילה הזה להודות על הניסים. ועוד: כל השנה כולה המצוה היא זיכרון, אבל בלילה הזה אנו נזקקים – "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא עתה ממצרים, לאמור בלילה אנו צריכים לעבור חוויה קיומית, של עבדים, וניסיונות אמיתיים להשתחרר מעול המצרים, ולכן כל המרבה ביציאת מצרים הרי זה משובח, אפילו כולנו חכמים... הרי מצווה עלינו לספר – לדבר ולהרחיב ולהעמיק: למה, מדוע, כיצד, ולהעביר חוויה זו לבנים ולבני הבנים: זוהי חוויה מכוננת וקיומית. אבל כל השנה זה רק זכרון...
ולכן לא מברכים על המצווה בתחילתה, שהרי זו חויה קיומית. שהרי בתחילה אנו עבדים באופן קיומי; עבדים על מה יאמרו ברכה?! הברכה לבסוף היא גם על מצווה לספר ביציאת מצרים, במצב שאנו כבר גאולים.
הלילה הזה אנו מגיעים למצב של שירה. השירה היא חוויה.

נשלח ע"י ראש הגבעה ב-11:23 לפנה״צ
פסח - על שום מה?
מאת הרב שמואל יניב עבור ביטאון ראש הגבעה - גבעת שמואל

על שום מה? על שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים.
שנאמר ואמרתם זבח פסח לה'. אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל.

מה פירוש התיבה פסח אם הביאור דילג על בתי ישראל, יקשה עלינו להבין למה התכוון הכתוב בקודש "ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיהם לנגוף" הרי הכל נעשה על ידי הקב"ה בעצמו, ולא על ידי מלאך או שליח, אני ה', אז מיהו הוא המשחית.
וביאר הרב יעקב מדן כי הביאור פסח אינו מדלג כנמנע מלעשות להם רע, אלא להפך מדלג כמובן של מרחף, ומגן עליהם הוא בעצמו, כביכול מדלג מבית ישראל אחד אל בית ישראל נוסף, וכך על כולם להגן עליהם.
למנוע המשחית מלכלתם.
מלאך המשחית הוא פגעי הטבע, ובעיקר יש מלאכים שנוצרו מהדברים הרעים של ישראל, שהרי כל מצרים מטונפת מעבודת אלילים… שיר השרים רבה
והקב"ה מונע בחמלתו להרע. לכחות הרעים, ויתכן כמו שנאמר כמכילתא "ופסחתי וחמלתי" ואנקלוס תירגם ויכוס עליכן.ולעתיד לבוא כצפרים עפות כן יגן ה' צבאות על ירושלים גנון והציל פסוח והמליט ישע לא. ה.

נשלח ע"י ראש הגבעה ב-11:21 לפנה״צ
חרות
מאת הרב שמואל יניב, עבור ביטאון ראש הגבעה - גבעת שמואל

המהפכה הגדולה שהתחיל בה משה, הינה שלא ניתן לדכא את החלש באמצעות כוח הזרוע, וכי יש לעשות כל מאמץ על מנת לסלק את עוול העבדות. בדרך זו התחיל אברהם, שביקש את החמלה החסד, וגם משה הלך בעקבותיו, יצא אל אחיו וירא בסבלתם. עבדות היא שפלות, כי באמצעות העבדות האדון הופך למפונק, אכזר, חסר צלם אלקים, והעבד הופך למסכן מפאת גודל היסורים, מסכן שאין לו כח פיזי ופנאי לעסוק במהותו כאדם, והוא כלי לרצון האדון.
תכלית הבריאה היתה ליצור עידון אנושי, ולהתרומם למעלה הנעלה של עובד אלקים, ומי שמצוי בשעבוד נבצר זאת ממנו, כנאמר: תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה, ואל ישעו בדברי שקר.
חרות מהותה יכולת האדם לעשות דברים הקשים לגוף, לוותר על תענוגות, ולעסוק במעלה הרוחנית, לפעול בעולם האצילות, זו חתירה אמיצה למצות את המעלה האנושית.
זו שליטת האדם בכוחתיו, הוא האדון על יצריו על אוצרתיו, לנצל את הזמן לא להיות מדוכה - מתוסכל, לא להתנשא, ולכעוס, להקרין חיבה ואהבה, ללמוד תורה ולא להשתעמם, לעסוק ביצירה בקנין נצח.
לעתים אנו נזקקים למלא מחייבויות שאינן נעימות לרגשות, זו מעלתנו שאנו ממלאים אותן; אדם שעושה רק מה שנעים לו הוא אדם מופקר.
חרות ממצרים זו חרות מהמיצרים, זו היכולת להחליט ללכת למדבר, זו זקיפות קומה מול האדון המצרי.
ככל שאדם מבקש יותר מעלות רוחניות הרי שהוא נזקק ליותר מאמץ, וגבולות, חופש מפולש גורם לעליבות הנפש מכלה ומבלה, בטלה, מטמאה ומטמטמת את העולם בתהו.
גאולה היא חרות, זו תחושת הכבוד, של אדם בצלם אלקים.
זו הכרה לאומית שנזקקים אנו לקחת אחריות איש על זולתו,
זו ציפייה רוחנית לברוא עם אציל, ממלכת כהנים וגוי קדוש
.

נשלח ע"י ראש הגבעה ב-11:14 לפנה״צ
כהא לחמא עניא
מאת הרב שמואל יניב – עבור ביטאון ראש הגבעה, גבעת שמואל

כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים,
כל דכפין יתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח,
השתא הבאה לשנה הבאה בארעא דישראל,
השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין


ויש להעמיק מדוע ההזמנה לעניים להסב כבני חורין ליד השולחן שלנו אינה מופיעה בתחילה עוד לפני הקידוש, ויתרה מזאת: מדוע היא נמצאת בין שני המשפטים שאינם קשורים זה לזה - הראשון זה לחם עוני, והאחרון לשנה הבאה…. מדוע אינה מופיעה בתחילת כל ההגדה. ומה עושה את שלשת המשפטים שכל אחד עוסק בעניין אחר, לקטע אחד הפותח את ההגדה?

- העבר
יסוד הגאולה האחרונה והשלמה מתחיל בגאולה הראשונה: חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא עתה ממצרים. מהיכן באנו? מזכירת העבר - האנושיות של אברהם, חסד החמלה של משה, ויצא אל אחיו וירא בסבלתם. ביארו חז"ל (על משה): נתן ליבו להיות מיצר עליהם רץ אל האחים הסובלים והכניס את עצמו תחת סיבלותם, הגן על יהודי שמצרי ביקש להורגו, השכין שלום בין יהודי ליהודי, שב למצרים אחרי שביקשו את נפשו, לגאול את ישראל. החמלה של משה היא יסוד הגאולה, שנראה את לחם העוני ונחמל על האחים העניים המעונים, ונזמין אותם לביתנו, ולכן אחרי האמירה "זה לחם העוני" אני מזמינים את המעונים הענים להסב עמנו. זה ביטוי החרות, שלא נהיה משעובדים לחמדת הממון, אלא ברוחב הלב נבקש את מצוות הכנסת האורחים כאברהם. זה הביטוי בהווה מכח העבר. ואכן, בחג זה יש ביטוי מיוחד לחמלה קמחא דפסחא, וביטוי מיוחד לשמח את המסכן. קורבן הפסח נאכל בחבורה באחדות, והיעוד להכניס את האורח המסכן שאין לו בית, לתת לו בית וחום, ולחוס על אח כך ניצור ברית אחים, ובנין האומה.

- העתיד
שני המשפטים הבאים עוסקים בעתיד - ציפייה לארץ ישראל ולשיבת ציון. הכוונה לגאולה השלמה: יצאנו מעבדות פיזית ורוחנית - ממצרים, ואנו הולכים מחיל לחיל בחתירה - במאמץ עליון לבנות את הגאולה, זו מהות החרות, עליונות הרוח על החומר, עליונות האצילות על העצלות, עליונות הנתינה על הלקיחה, עליונות היצירה על היצר; עליונות האהבה וטוב הלב על השיעבוד והאיבה; הרצון לתת כמה שיותר, ולקבל כמה שפחות; וליהנות מעצם הנתינה ולא מן הפרסום.
זהו חג המצות: לא להיות נפוח וחמוץ ומבקש חמס, עצל הצולע על ירך הזולת, אלא לבקש מצוות ולהיות בצוותא: האדם והאלקים.