זמן סיום אמירת "ותן טל ומטר"
נשלח לביטאון ראש הגבעה – גבעת שמואל על ידי יוסף פריאל
ערב חודש הגאולה, עסוקים אנו בעיקר במשמעותו הלאומית של החודש ובענייני הפסח בכללותם: הכנות לקרבן הפסח, התחברות לחבורה, התארגנות לעליה לרגל, מציאת מקום בירושלים לחג, קניית קרבנות התשלומים שלנו והמרת המעשר שני שפדינו בתשס"ז ועתה עלינו לאכלו בקדושה כשנעלה לרגל. כך שמתוך עיסוקנו הרב בכך, לא תמיד שמים אנו לב לפרטים הלכתיים משמעותיים פחות, ובאחד מאלה ברצוני לעסוק.
המשנה במסכת תענית (פ"א מ"א) מביאה מחלוקת "מאמתי שואלין את הגשמים"? נפסקה ההלכה שבארץ ישראל מתחילים ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת. כך פוסק הרמב"ם (הלכות תפלה פ"ב הט"ז) וכנ"ל הטור והשו"ע (או"ח סימן קי"ז הלכה א). לכן נוהגים אנו להתחיל לומר "ברך עלינו" (ולאשכנזים "ותן טל ומטר לברכה") החל מז' במרחשון.
העיר בנידון הרב "בעל- התניא" (שולחן ערוך הרב, שם), שאמנם היום אין כבר הולכי דרכים שלוקח להם חמש עשרה יום ללכת חזרה לביתם (ונוסיף על כך אנו שלצערנו אין היום עליה לרגל כלל) והיה אם כן מקום להתחיל לומר זאת כבר בסכות ביחד עם "משיב הרוח", אלא שגם לאחר החורבן נאספו לעלות לרגל, לכן לא בטלו תקנת חכמים. הוסיף עליו "ערוך- השולחן" (שם הלכה ב), שמאחר שיש טעם נוסף בהו"א של הסוגיה (תענית ד ע"ב), והוא מציאותם של פירות בשדה גם לאחר סכות, מאפשר טעם זה להשאיר את דחיית התאריכים גם כשאין עולי רגלים.
מתעוררת מתוך כך השאלה: מה עם זמן סיום בקשת הגשמים והמעבר לקיץ. מדוע לא נפסקה ההלכה, שגם לקראת העליה לרגל בפסח, יפסיקו לשאול על הגשמים לקראת ר"ח ניסן כדי שיהיו חמישה עשר יום לעולי הרגלים להגיע למקדש ללא גשמים?
ברצוננו להציע כמה תשובות הקשורות הן בסיבות נפשיות של אופי האדם והן בסיבות אקלימיות וחקלאיות.
ראשית, בא"י יש ברוב השנים חמישה חודשי גשמים (חשון- אדר), החריגה מהם היא נדירה בד"כ, כך שבניסן לא צפויה בעיה של עולי הרגלים המגיעים מן הפרת לירושלים.
שנית, הפגיעה בעולי הרגלים לפני עונת הגשמים על ידי גשם בדרך, קשה מפגיעתה בסוף תקופת הגשמים, הן מן הסיבה הנפשית של אי המוכנות לגשם בניגוד לעולי הרגל בניסן שכבר התרגלו לגשם שירד לאורך כל החורף, והן מתוקף כך שגשמים פזורים של סוף העונה קלים מגשמי היורה.
שלישית, עולי הרגלים הבאים בניסן באים בחדווה ובציפיה. הם צברו חובות של קרבנות ותרומות וההליכה למקדש על משמעותה הדתית רצויה על ידם גם במחיר של גשמים פזורים שיפריעו להם מעט במהלך הדרך. לעומתם, השבים משבעת ימי הסכות כבר מילאו את חובתם ושיא התרגשותם כבר פגה, ועתה עליהם לצאת לדרך ארוכה וקשה מהלך חמישה עשר יום. כדי למנוע מהם קושי נוסף של דרך גשומה, הקלו עליהם חז"ל ע"י דחית בקשת הגשמים.
ורביעית, כידוע, עצם העליה לרגל בחג הסכות היא קושי עצום מאחר שמדובר בתקופת האסיף, והיציאה מן הבית לתקופה של כחודש וחצי (חמשה עשר יום מהלך כל דרך, בנוסף לשבעת ימי החג בירושלים, ומתוך הנחה שרוב האנשים העדיפו להיות כבר ביום הכיפורים בבית המקדש), יוצרת קושי נפשי רב, שהרי התאווה לממש ולמכור את פרי העמל שאסף האדם משדהו לאורך הקיץ בוערת בעצמותיו, ודחיית המימוש לתקופה כ"כ ארוכה קשה מני-ים (וראה הרשב"ם החשוב ויקרא כג,מג), לכן ניסו חז"ל לחפש כל דרך שיכולה להקל על הקושי, ומכאן הדחיה של בקשת הגשמים.
פסח לעומת זאת, הוא זמן קציר שעורים. הקושי הנפשי לעלות לרגל הוא קטן הרבה יותר מאחר שהשעורים הם מאכל בהמה, שנוגע רק בחקלאים שהם גם בעלי בהמות. בנוסף, יכולת המכירה התעשייתית של מה שנקצר תתגבר יותר רק לקראת הקיץ ולא מיד עם הקצירה, כי כדי למכור כמויות גדולות של שעורים יש קודם לייבשם ולעמרם (לכן נאלצו לקלות את קרבן ה"חדש" שנמצא במצב "אביב" הווי אומר עדיין לח מעט ואינו יבש לגמרי), והשימוש במה שנקצר הוא כנראה לשימוש ביתי בעיקר, לכן לא היה צורך ליצור את אותה הקלה לטובת עולי הרגל של פסח כדוגמת מה שנדרש להקל על עולי סכות.
עם כל הנאמר, ברור הוא שאין אנו מדברים על עובדות מחייבות, שהרי תחילת עונת הגשמים וסופה לא תלויה בנו כלל, ואם ירצה ה"משביע לכל חי רצון" ירדו גשמים גם לפני ז' חשוון או לאחר ר"ח ניסן. כך שעניינה האמיתי של התפילה הזו, הוא לחנך את האדם המתפלל, ודחיית בקשת הגשמים בחורף ע"י חז"ל, כמו גם אי הקדמת זמן הסיום של הבקשה, כנראה צופנת בחובה סוד שלא באמת ידוע לנו. מקווה אני שהרמזים הרמוזים במאמר זה יהפכו כבר השנה מרמז לדבר יום ביומו.
להערות והארות: Priel9@neto.net.il
נשלח לביטאון ראש הגבעה – גבעת שמואל על ידי יוסף פריאל
ערב חודש הגאולה, עסוקים אנו בעיקר במשמעותו הלאומית של החודש ובענייני הפסח בכללותם: הכנות לקרבן הפסח, התחברות לחבורה, התארגנות לעליה לרגל, מציאת מקום בירושלים לחג, קניית קרבנות התשלומים שלנו והמרת המעשר שני שפדינו בתשס"ז ועתה עלינו לאכלו בקדושה כשנעלה לרגל. כך שמתוך עיסוקנו הרב בכך, לא תמיד שמים אנו לב לפרטים הלכתיים משמעותיים פחות, ובאחד מאלה ברצוני לעסוק.
המשנה במסכת תענית (פ"א מ"א) מביאה מחלוקת "מאמתי שואלין את הגשמים"? נפסקה ההלכה שבארץ ישראל מתחילים ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת. כך פוסק הרמב"ם (הלכות תפלה פ"ב הט"ז) וכנ"ל הטור והשו"ע (או"ח סימן קי"ז הלכה א). לכן נוהגים אנו להתחיל לומר "ברך עלינו" (ולאשכנזים "ותן טל ומטר לברכה") החל מז' במרחשון.
העיר בנידון הרב "בעל- התניא" (שולחן ערוך הרב, שם), שאמנם היום אין כבר הולכי דרכים שלוקח להם חמש עשרה יום ללכת חזרה לביתם (ונוסיף על כך אנו שלצערנו אין היום עליה לרגל כלל) והיה אם כן מקום להתחיל לומר זאת כבר בסכות ביחד עם "משיב הרוח", אלא שגם לאחר החורבן נאספו לעלות לרגל, לכן לא בטלו תקנת חכמים. הוסיף עליו "ערוך- השולחן" (שם הלכה ב), שמאחר שיש טעם נוסף בהו"א של הסוגיה (תענית ד ע"ב), והוא מציאותם של פירות בשדה גם לאחר סכות, מאפשר טעם זה להשאיר את דחיית התאריכים גם כשאין עולי רגלים.
מתעוררת מתוך כך השאלה: מה עם זמן סיום בקשת הגשמים והמעבר לקיץ. מדוע לא נפסקה ההלכה, שגם לקראת העליה לרגל בפסח, יפסיקו לשאול על הגשמים לקראת ר"ח ניסן כדי שיהיו חמישה עשר יום לעולי הרגלים להגיע למקדש ללא גשמים?
ברצוננו להציע כמה תשובות הקשורות הן בסיבות נפשיות של אופי האדם והן בסיבות אקלימיות וחקלאיות.
ראשית, בא"י יש ברוב השנים חמישה חודשי גשמים (חשון- אדר), החריגה מהם היא נדירה בד"כ, כך שבניסן לא צפויה בעיה של עולי הרגלים המגיעים מן הפרת לירושלים.
שנית, הפגיעה בעולי הרגלים לפני עונת הגשמים על ידי גשם בדרך, קשה מפגיעתה בסוף תקופת הגשמים, הן מן הסיבה הנפשית של אי המוכנות לגשם בניגוד לעולי הרגל בניסן שכבר התרגלו לגשם שירד לאורך כל החורף, והן מתוקף כך שגשמים פזורים של סוף העונה קלים מגשמי היורה.
שלישית, עולי הרגלים הבאים בניסן באים בחדווה ובציפיה. הם צברו חובות של קרבנות ותרומות וההליכה למקדש על משמעותה הדתית רצויה על ידם גם במחיר של גשמים פזורים שיפריעו להם מעט במהלך הדרך. לעומתם, השבים משבעת ימי הסכות כבר מילאו את חובתם ושיא התרגשותם כבר פגה, ועתה עליהם לצאת לדרך ארוכה וקשה מהלך חמישה עשר יום. כדי למנוע מהם קושי נוסף של דרך גשומה, הקלו עליהם חז"ל ע"י דחית בקשת הגשמים.
ורביעית, כידוע, עצם העליה לרגל בחג הסכות היא קושי עצום מאחר שמדובר בתקופת האסיף, והיציאה מן הבית לתקופה של כחודש וחצי (חמשה עשר יום מהלך כל דרך, בנוסף לשבעת ימי החג בירושלים, ומתוך הנחה שרוב האנשים העדיפו להיות כבר ביום הכיפורים בבית המקדש), יוצרת קושי נפשי רב, שהרי התאווה לממש ולמכור את פרי העמל שאסף האדם משדהו לאורך הקיץ בוערת בעצמותיו, ודחיית המימוש לתקופה כ"כ ארוכה קשה מני-ים (וראה הרשב"ם החשוב ויקרא כג,מג), לכן ניסו חז"ל לחפש כל דרך שיכולה להקל על הקושי, ומכאן הדחיה של בקשת הגשמים.
פסח לעומת זאת, הוא זמן קציר שעורים. הקושי הנפשי לעלות לרגל הוא קטן הרבה יותר מאחר שהשעורים הם מאכל בהמה, שנוגע רק בחקלאים שהם גם בעלי בהמות. בנוסף, יכולת המכירה התעשייתית של מה שנקצר תתגבר יותר רק לקראת הקיץ ולא מיד עם הקצירה, כי כדי למכור כמויות גדולות של שעורים יש קודם לייבשם ולעמרם (לכן נאלצו לקלות את קרבן ה"חדש" שנמצא במצב "אביב" הווי אומר עדיין לח מעט ואינו יבש לגמרי), והשימוש במה שנקצר הוא כנראה לשימוש ביתי בעיקר, לכן לא היה צורך ליצור את אותה הקלה לטובת עולי הרגל של פסח כדוגמת מה שנדרש להקל על עולי סכות.
עם כל הנאמר, ברור הוא שאין אנו מדברים על עובדות מחייבות, שהרי תחילת עונת הגשמים וסופה לא תלויה בנו כלל, ואם ירצה ה"משביע לכל חי רצון" ירדו גשמים גם לפני ז' חשוון או לאחר ר"ח ניסן. כך שעניינה האמיתי של התפילה הזו, הוא לחנך את האדם המתפלל, ודחיית בקשת הגשמים בחורף ע"י חז"ל, כמו גם אי הקדמת זמן הסיום של הבקשה, כנראה צופנת בחובה סוד שלא באמת ידוע לנו. מקווה אני שהרמזים הרמוזים במאמר זה יהפכו כבר השנה מרמז לדבר יום ביומו.
להערות והארות: Priel9@neto.net.il
פורסם ביום חמישי, מאי 01, 2008 בשעה 2:57 אחה״צ.
שלח תגובה לקטע ע"י לחיצה על 'הוסף תגובה'
הוסף תגובה