סיום מסכת מכות - נועם ליפשיץ
(משבת בר המצוה, שביעי של פסח תשס"ח)
(משבת בר המצוה, שביעי של פסח תשס"ח)
אורחים יקרים, לקראת בר המצווה החלטנו אבי ואני ללמוד ביחד מסכת בתלמוד ולהשתדל לסיימה עד בר המצווה. זיכנו הקדוש ברוך הוא לסיים את מסכת מכות וברצוני לערוך את הסיום כאן ביחד איתכם.
מסכת מכות היא מסכת משפטית מאד. חלקה הראשון עוסק בדיני ראיות בעיקר בדינם של עדים זוממים. פרקיה הבאים עוסקים במשפט פלילי בעיקר, בעונש הגלות להורגים בשוגג ובעונש המלקות. הלימוד של הפרקים הללו היה מאתגר ומהנה כאחד. בניגוד למרבית המסכת, קטעי הסיום הם פחות משפטיים. בקטעים אלה המסיימים את המסכת נעסוק הערב.
בסוף מסכת מכות מספרת הגמרא שני סיפורים שבהם מעורבים רבי עקיבא מצד אחד וחכמי משנה אחרים מצד השני.
נתחיל בסיפור הראשון המופיע בדפים שבפניכם:
וכבר היה ר"ג, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי יהושע, ורבי עקיבא מהלכין בדרך. ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [ברחוק] מאה ועשרים מיל. והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: "מפני מה אתה משחק?" אמר להם: "ואתם מפני מה אתם בוכים?" אמרו לו: "הללו כושיים שמשתחוים לעצבים, ומקטרים לעבודת כוכבים, יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה?" אמר להן: "לכך אני מצחק. ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה".
כלומר המדרש מתאר טיול של קבוצת חכמים, במהלך הטיול הם שומעים את המונה של רומי מתלהבים ומרעישים. וכאן מתגלה העימות ראשון בין תגובת רבי עקיבא לתגובת חכמים:
חכמים בוכים כאשר הם משווים בין השמחה שבה שרויים המוני רומי לעומת מצבם של היהודים שבית המקדש שלהם נשרף.
לעומת זאת רבי עקיבא צוחק והוא מסביר: אם הקדוש ברוך הוא משמח כך את עוברי רצונו ,כלומר את המונה של רומי, ברור שהוא ישמח אפילו יותר בסופו של דבר את עושי רצונו כלומר את עם ישראל.
כעת נעבור לסיפור השני המופיע אף הוא בדפים שבפניכם:
שוב פעם אחת היו עולין לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו: "מפני מה אתה מצחק?" אמר להם: "מפני מה אתם בוכים?" אמרו לו: "מקום שכתוב בו: "והזר הקרב יומת", ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה!?" אמר להן: "לכך אני מצחק, דכתיב "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון, וזכריה במקדש שני, אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב "לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו']" בזכריה כתיב "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם" עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת". בלשון הזה אמרו לו: "עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו".
גם סיפור זה עוסק בטיול משותף של רבי עקיבא וחבריו התנאים. הסיפור מתחיל בהר הצופים שממנו כידוע ניתן לראות את הר הבית. המשתתפים שראו את אזור בית המקדש חרב קורעים כולם את בגדיהם. בשלב זה של הסיפור, אין הבדל בין רבי עקיבא לחבריו וכל המשתתפים קורעים את בגדיהם. אולם כאשר הצדדים מתקרבים להר הבית ורואים שועל יוצא ממש מקודש הקודשים מתגלה שוב הבדל בין תגובת רבי עקיבא לתגובת יתר התנאים.
החכמים בוכים כאשר הם רואים שועלים יוצאים מבית המקדש.
לעומתם רבי עקיבא מצחק ומקשר בין נבואות החורבן על הריסתה של ירושלים לבין נבואות הגאולה על תקומתה מחדש. לשיטתו, רק לאחר שמתקיימות נבואות החורבן ניתן לדעת בוודאות כי תתקים גם נבואת הנחמה.
החכמים, מקבלים את דבריו של רבי עקיבא והסיפור כמו גם המסכת מסתיים בביטוי עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו.
בקריאה ראשונה עמדתם של חכמים נראתה לי הגיונית בהרבה מזו של רבי עקיבא:
אכן באופן טבעי כאשר אדם רואה את אויביו שמחים וצוהלים הוא לא לומד מכך קל וחומר שגם הוא ישמח בסוף אלא להיפך הוא רואה בשמחתם תזכורת ליגונו. בוודאי, שבאופן טבעי אדם הרואה עדות מוחשית לחורבנו של המקום הקדוש לעם היהודי, טבעי שיבכה ולא שיצחק.
אולם רבי עקיבא מצליח להציב בפני החכמים ובפנינו נקודת מבט נוספת אופטימית בהרבה. נקודת מבט זאת רואה דווקא ברגעים הקשים ביותר ברגעי הניצחון של האויב ושיאו של החורבן את העדות לשליטת הקדוש ברוך הוא בעולם. שליטה זו בסופו של חשבון מבטיחה גם את התהפכות הגלגל ואת הגאולה העתידית.
אני סבור שאין זה מקרה שדווקא רבי עקיבא הוא שמייצג את נקודת המבט האופטימית. חייו של רבי עקיבא אינם שגרתיים:
הוא מתחיל כרועה צאן השונא את תלמידי החכמים ומסיים כתלמיד חכם הגדול בדורו!
במישור המשפחתי, הוא מתחיל כחתן שחותנו מנדה אותו ומסיים כחתנו האהוב והנתמך.
תלמידיו נהרגים משום שלא נהגו כבוד זה בזה והוא מעמיד תלמידים חדשים ומלמד אותם "ואהבת לרעך כמוך".
התהפוכות הרבות שעבר רבי עקיבא מאפשרות לו לראות את ניצני הטוב במצבים הרעים ביותר. ללמוד משמחת האויב קל וחומר על השמחה הצפויה לעם ישראל ללמוד מהתגשמות הנבואה על החורבן גם על התגשמותה הצפויה של הנבואה על הגאולה.
הקשר שבין שעבוד לגאולה הוא מוטיב משמעותי בהיסטוריה היהודית. כך סיימנו עתה לחוג את חג הפסח ובו ברכנו לא רק על המצות ועל היין שהם סמל הגאולה אלא גם על החרוסת והמרור שהם סמל לגלות. בשיאו של ליל הסדר כרכנו יחדיו את המצה ואת המרור. אכן, אין מצה בלי מרור. אי אפשר לחוש את חדוות הגאולה ללא הגלות והמצוקה שקדמה לה.
הקשר בין הגלות לגאולה ובין רגעי השיא והשפל בולטים במיוחד בדורנו דור התקומה. כך, הסבים והסבתות של אבא שחוו את השואה הגיעו לארץ אחרי השואה הצטרפו לסבים ולסבתות של אמא ויחד עם כל בית ישראל בנו כאן מאפס מדינה לתפארת למרות הצרות והבעיות שעדיין קיימות.
מרגש אותי אם כן מאד לסיים דווקא בבר המצווה שלי את מסכת מכות עם הסיפור הכל כך אופטימי על רבי עקיבא המנחם את חבריו החכמים.
כעת בהתאם למנהג ברצוני להקריא קטע המכונה "הדרן" שנוהגים לאמר אותו בעת שמסיימים מסכת.
קטע ההדרן כולל כעין התחייבות לחזור על החומר הנלמד, סגולות נגד השכחה, דברי שבח והודאה העוסקים בלימוד התורה, וחותם באמירת נוסח מיוחד של קדיש. קטע ההדרן מופיע בדפים שבפניכם:
הדרן עלך מסכת מכות והדרך עלן. דעתן עלך מסכת מכות ודעתך עלן. לא נתנשי מינך מסכת מכות ולא תתנשי מינן. לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי
הדרן עלך מסכת מכות והדרך עלן. דעתן עלך מסכת מכות ודעתך עלן. לא נתנשי מינך מסכת מכות ולא תתנשי מינן. לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי
הדרן עלך מסכת מכות והדרך עלן. דעתן עלך מסכת מכות ודעתך עלן. לא נתנשי מינך מסכת מבות ולא תתנשי מינן. לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי
יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שתהא תורתך אומנותנו בעולם הזה, ותהא עמנו לעולם הבא. חנינא בר פפא, רמי בר פפא, נחמן בר פפא, אחאי בר פפא, אבא מרי בר פפא, רפרם בר פפא, רכיש בר פפא, סורחב בר פפא, אדא בר פפא, דרו בר פפא.
הערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל, ונהיה כולנו, אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל, כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך. "מאויבי תחכמי מצוותיך, כי לעולם היא לי". "יהי לבי תמים בחוקיך, למען לא אבוש". "לעולם לא אשכח פיקודיך, כי בם חייתני". "ברוך אתה ה', למדני חוקיך" אמן אמן אמן סלה ועֶד.
מודים אנחנו לפניך ה' אלקינו ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקנו מיושבי קרנות. שאנו משכימים והם משכימים, אנו משכימים לדברי תורה, והם משכימים לדברים בטלים. אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר. אנו רצים והם רצים, אנו רצים לחיי העולם הבא, והם רצים לבאר שחת. שנאמר: "ואתה אלקים תורידם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה – לא יחצו ימיהם, ואני אבטח בך".
טקס "הסיום" חותם בבקשה לעתיד, המבטאת את הרעיון שסיום המסכת אינה בעצם סיום, אלא התחלה של החלק הבא שבלימוד: אני מאחל לעצמי שאכן סיום מסכת מכות בטקס בר המצווה שלי תסמל את מחויבותי לחיים של לימוד והתפתחות.
יהי רצון מלפניך ה' אלהיי, כשם שעזרתני לסיים מסכת מכות, כן תעזרני להתחיל מסכתות וספרים אחרים ולסיימם, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה, וזכות כל התנאים (והאמוראים) ותלמידי חכמים תעמוד לי ולזרעי, שלא תמוש התורה מפי ומפי זרעי וזרע זרעי עד עולם. ויתקיים בי "בהתלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך, והקיצות – היא תשיחך". "כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים" "ארך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד". "ה' עז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום".
אורחים יקרים,
אני מודה לכולכם שהייתם איתי כאן הערב שמחתם בשמחתי וחלקתם איתי את התרגשותי.
אני מודה מקרב לב להורי סבי, סבתותי וכל משפחתי על האהבה התמיכה והחינוך.
אני מודה למורי בישראל ובארצות הברית על לימודי וחינוכי ועל אהבת התורה והמדע שהקנו לי.
אני מודה לחברי בארץ ובארצות הברית על הידידות.
אני מזמין את סבי עזריאל קדים, לאמירת קדיש שנהוג לאמרו בסיום המסכת.
אני מבקש שהקדיש יוקדש לביו של סבא עזריאל, יהושע קדים שעל שמו אני קרוי,. לסבתי ציפורה, זכרונה לברכה שנפטרה בדמי ימיה ולא זכתה להגיע ליום זה ולסבתות ולסבים של הורי: רבקה ליפשיץ שושנה קדים יהודה אריה ליפשיץ, פנחס רוט ו - זאב גיבור
קדיש
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּי הוּא עָתִיד לְאִתְחַדְתָּא, וּלְאַחֲיָאה מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא יַתְּהוֹן לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנָא קַרְתָּא דִּי יְרוּשְלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מִן אַרְעָה, וּלְאָתָבָא פּוּלְחָנָא דִּי שְׁמַיָּא לְאַתְרָהּ, וְיַמְלִיך קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בּמַלְכוּתֵה וִיקָרֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב,
וְאִמְרוּ אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא. בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אָמֵן. יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם (בעשי"ת הַשָּׁלוֹם) בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
מסכת מכות היא מסכת משפטית מאד. חלקה הראשון עוסק בדיני ראיות בעיקר בדינם של עדים זוממים. פרקיה הבאים עוסקים במשפט פלילי בעיקר, בעונש הגלות להורגים בשוגג ובעונש המלקות. הלימוד של הפרקים הללו היה מאתגר ומהנה כאחד. בניגוד למרבית המסכת, קטעי הסיום הם פחות משפטיים. בקטעים אלה המסיימים את המסכת נעסוק הערב.
בסוף מסכת מכות מספרת הגמרא שני סיפורים שבהם מעורבים רבי עקיבא מצד אחד וחכמי משנה אחרים מצד השני.
נתחיל בסיפור הראשון המופיע בדפים שבפניכם:
וכבר היה ר"ג, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי יהושע, ורבי עקיבא מהלכין בדרך. ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [ברחוק] מאה ועשרים מיל. והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: "מפני מה אתה משחק?" אמר להם: "ואתם מפני מה אתם בוכים?" אמרו לו: "הללו כושיים שמשתחוים לעצבים, ומקטרים לעבודת כוכבים, יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה?" אמר להן: "לכך אני מצחק. ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה".
כלומר המדרש מתאר טיול של קבוצת חכמים, במהלך הטיול הם שומעים את המונה של רומי מתלהבים ומרעישים. וכאן מתגלה העימות ראשון בין תגובת רבי עקיבא לתגובת חכמים:
חכמים בוכים כאשר הם משווים בין השמחה שבה שרויים המוני רומי לעומת מצבם של היהודים שבית המקדש שלהם נשרף.
לעומת זאת רבי עקיבא צוחק והוא מסביר: אם הקדוש ברוך הוא משמח כך את עוברי רצונו ,כלומר את המונה של רומי, ברור שהוא ישמח אפילו יותר בסופו של דבר את עושי רצונו כלומר את עם ישראל.
כעת נעבור לסיפור השני המופיע אף הוא בדפים שבפניכם:
שוב פעם אחת היו עולין לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו: "מפני מה אתה מצחק?" אמר להם: "מפני מה אתם בוכים?" אמרו לו: "מקום שכתוב בו: "והזר הקרב יומת", ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה!?" אמר להן: "לכך אני מצחק, דכתיב "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון, וזכריה במקדש שני, אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב "לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו']" בזכריה כתיב "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם" עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת". בלשון הזה אמרו לו: "עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו".
גם סיפור זה עוסק בטיול משותף של רבי עקיבא וחבריו התנאים. הסיפור מתחיל בהר הצופים שממנו כידוע ניתן לראות את הר הבית. המשתתפים שראו את אזור בית המקדש חרב קורעים כולם את בגדיהם. בשלב זה של הסיפור, אין הבדל בין רבי עקיבא לחבריו וכל המשתתפים קורעים את בגדיהם. אולם כאשר הצדדים מתקרבים להר הבית ורואים שועל יוצא ממש מקודש הקודשים מתגלה שוב הבדל בין תגובת רבי עקיבא לתגובת יתר התנאים.
החכמים בוכים כאשר הם רואים שועלים יוצאים מבית המקדש.
לעומתם רבי עקיבא מצחק ומקשר בין נבואות החורבן על הריסתה של ירושלים לבין נבואות הגאולה על תקומתה מחדש. לשיטתו, רק לאחר שמתקיימות נבואות החורבן ניתן לדעת בוודאות כי תתקים גם נבואת הנחמה.
החכמים, מקבלים את דבריו של רבי עקיבא והסיפור כמו גם המסכת מסתיים בביטוי עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו.
בקריאה ראשונה עמדתם של חכמים נראתה לי הגיונית בהרבה מזו של רבי עקיבא:
אכן באופן טבעי כאשר אדם רואה את אויביו שמחים וצוהלים הוא לא לומד מכך קל וחומר שגם הוא ישמח בסוף אלא להיפך הוא רואה בשמחתם תזכורת ליגונו. בוודאי, שבאופן טבעי אדם הרואה עדות מוחשית לחורבנו של המקום הקדוש לעם היהודי, טבעי שיבכה ולא שיצחק.
אולם רבי עקיבא מצליח להציב בפני החכמים ובפנינו נקודת מבט נוספת אופטימית בהרבה. נקודת מבט זאת רואה דווקא ברגעים הקשים ביותר ברגעי הניצחון של האויב ושיאו של החורבן את העדות לשליטת הקדוש ברוך הוא בעולם. שליטה זו בסופו של חשבון מבטיחה גם את התהפכות הגלגל ואת הגאולה העתידית.
אני סבור שאין זה מקרה שדווקא רבי עקיבא הוא שמייצג את נקודת המבט האופטימית. חייו של רבי עקיבא אינם שגרתיים:
הוא מתחיל כרועה צאן השונא את תלמידי החכמים ומסיים כתלמיד חכם הגדול בדורו!
במישור המשפחתי, הוא מתחיל כחתן שחותנו מנדה אותו ומסיים כחתנו האהוב והנתמך.
תלמידיו נהרגים משום שלא נהגו כבוד זה בזה והוא מעמיד תלמידים חדשים ומלמד אותם "ואהבת לרעך כמוך".
התהפוכות הרבות שעבר רבי עקיבא מאפשרות לו לראות את ניצני הטוב במצבים הרעים ביותר. ללמוד משמחת האויב קל וחומר על השמחה הצפויה לעם ישראל ללמוד מהתגשמות הנבואה על החורבן גם על התגשמותה הצפויה של הנבואה על הגאולה.
הקשר שבין שעבוד לגאולה הוא מוטיב משמעותי בהיסטוריה היהודית. כך סיימנו עתה לחוג את חג הפסח ובו ברכנו לא רק על המצות ועל היין שהם סמל הגאולה אלא גם על החרוסת והמרור שהם סמל לגלות. בשיאו של ליל הסדר כרכנו יחדיו את המצה ואת המרור. אכן, אין מצה בלי מרור. אי אפשר לחוש את חדוות הגאולה ללא הגלות והמצוקה שקדמה לה.
הקשר בין הגלות לגאולה ובין רגעי השיא והשפל בולטים במיוחד בדורנו דור התקומה. כך, הסבים והסבתות של אבא שחוו את השואה הגיעו לארץ אחרי השואה הצטרפו לסבים ולסבתות של אמא ויחד עם כל בית ישראל בנו כאן מאפס מדינה לתפארת למרות הצרות והבעיות שעדיין קיימות.
מרגש אותי אם כן מאד לסיים דווקא בבר המצווה שלי את מסכת מכות עם הסיפור הכל כך אופטימי על רבי עקיבא המנחם את חבריו החכמים.
כעת בהתאם למנהג ברצוני להקריא קטע המכונה "הדרן" שנוהגים לאמר אותו בעת שמסיימים מסכת.
קטע ההדרן כולל כעין התחייבות לחזור על החומר הנלמד, סגולות נגד השכחה, דברי שבח והודאה העוסקים בלימוד התורה, וחותם באמירת נוסח מיוחד של קדיש. קטע ההדרן מופיע בדפים שבפניכם:
הדרן עלך מסכת מכות והדרך עלן. דעתן עלך מסכת מכות ודעתך עלן. לא נתנשי מינך מסכת מכות ולא תתנשי מינן. לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי
הדרן עלך מסכת מכות והדרך עלן. דעתן עלך מסכת מכות ודעתך עלן. לא נתנשי מינך מסכת מכות ולא תתנשי מינן. לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי
הדרן עלך מסכת מכות והדרך עלן. דעתן עלך מסכת מכות ודעתך עלן. לא נתנשי מינך מסכת מבות ולא תתנשי מינן. לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי
יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שתהא תורתך אומנותנו בעולם הזה, ותהא עמנו לעולם הבא. חנינא בר פפא, רמי בר פפא, נחמן בר פפא, אחאי בר פפא, אבא מרי בר פפא, רפרם בר פפא, רכיש בר פפא, סורחב בר פפא, אדא בר פפא, דרו בר פפא.
הערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל, ונהיה כולנו, אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל, כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך. "מאויבי תחכמי מצוותיך, כי לעולם היא לי". "יהי לבי תמים בחוקיך, למען לא אבוש". "לעולם לא אשכח פיקודיך, כי בם חייתני". "ברוך אתה ה', למדני חוקיך" אמן אמן אמן סלה ועֶד.
מודים אנחנו לפניך ה' אלקינו ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקנו מיושבי קרנות. שאנו משכימים והם משכימים, אנו משכימים לדברי תורה, והם משכימים לדברים בטלים. אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר. אנו רצים והם רצים, אנו רצים לחיי העולם הבא, והם רצים לבאר שחת. שנאמר: "ואתה אלקים תורידם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה – לא יחצו ימיהם, ואני אבטח בך".
טקס "הסיום" חותם בבקשה לעתיד, המבטאת את הרעיון שסיום המסכת אינה בעצם סיום, אלא התחלה של החלק הבא שבלימוד: אני מאחל לעצמי שאכן סיום מסכת מכות בטקס בר המצווה שלי תסמל את מחויבותי לחיים של לימוד והתפתחות.
יהי רצון מלפניך ה' אלהיי, כשם שעזרתני לסיים מסכת מכות, כן תעזרני להתחיל מסכתות וספרים אחרים ולסיימם, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה, וזכות כל התנאים (והאמוראים) ותלמידי חכמים תעמוד לי ולזרעי, שלא תמוש התורה מפי ומפי זרעי וזרע זרעי עד עולם. ויתקיים בי "בהתלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך, והקיצות – היא תשיחך". "כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים" "ארך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד". "ה' עז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום".
אורחים יקרים,
אני מודה לכולכם שהייתם איתי כאן הערב שמחתם בשמחתי וחלקתם איתי את התרגשותי.
אני מודה מקרב לב להורי סבי, סבתותי וכל משפחתי על האהבה התמיכה והחינוך.
אני מודה למורי בישראל ובארצות הברית על לימודי וחינוכי ועל אהבת התורה והמדע שהקנו לי.
אני מודה לחברי בארץ ובארצות הברית על הידידות.
אני מזמין את סבי עזריאל קדים, לאמירת קדיש שנהוג לאמרו בסיום המסכת.
אני מבקש שהקדיש יוקדש לביו של סבא עזריאל, יהושע קדים שעל שמו אני קרוי,. לסבתי ציפורה, זכרונה לברכה שנפטרה בדמי ימיה ולא זכתה להגיע ליום זה ולסבתות ולסבים של הורי: רבקה ליפשיץ שושנה קדים יהודה אריה ליפשיץ, פנחס רוט ו - זאב גיבור
קדיש
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּי הוּא עָתִיד לְאִתְחַדְתָּא, וּלְאַחֲיָאה מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא יַתְּהוֹן לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנָא קַרְתָּא דִּי יְרוּשְלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מִן אַרְעָה, וּלְאָתָבָא פּוּלְחָנָא דִּי שְׁמַיָּא לְאַתְרָהּ, וְיַמְלִיך קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בּמַלְכוּתֵה וִיקָרֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב,
וְאִמְרוּ אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא. בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אָמֵן. יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם (בעשי"ת הַשָּׁלוֹם) בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
פורסם ביום חמישי, מאי 01, 2008 בשעה 4:25 אחה״צ.
שלח תגובה לקטע ע"י לחיצה על 'הוסף תגובה'
הוסף תגובה