כהא לחמא עניא
מאת הרב שמואל יניב – עבור ביטאון ראש הגבעה, גבעת שמואל
כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים,
כל דכפין יתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח,
השתא הבאה לשנה הבאה בארעא דישראל,
השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין
ויש להעמיק מדוע ההזמנה לעניים להסב כבני חורין ליד השולחן שלנו אינה מופיעה בתחילה עוד לפני הקידוש, ויתרה מזאת: מדוע היא נמצאת בין שני המשפטים שאינם קשורים זה לזה - הראשון זה לחם עוני, והאחרון לשנה הבאה…. מדוע אינה מופיעה בתחילת כל ההגדה. ומה עושה את שלשת המשפטים שכל אחד עוסק בעניין אחר, לקטע אחד הפותח את ההגדה?
- העבר
יסוד הגאולה האחרונה והשלמה מתחיל בגאולה הראשונה: חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא עתה ממצרים. מהיכן באנו? מזכירת העבר - האנושיות של אברהם, חסד החמלה של משה, ויצא אל אחיו וירא בסבלתם. ביארו חז"ל (על משה): נתן ליבו להיות מיצר עליהם רץ אל האחים הסובלים והכניס את עצמו תחת סיבלותם, הגן על יהודי שמצרי ביקש להורגו, השכין שלום בין יהודי ליהודי, שב למצרים אחרי שביקשו את נפשו, לגאול את ישראל. החמלה של משה היא יסוד הגאולה, שנראה את לחם העוני ונחמל על האחים העניים המעונים, ונזמין אותם לביתנו, ולכן אחרי האמירה "זה לחם העוני" אני מזמינים את המעונים הענים להסב עמנו. זה ביטוי החרות, שלא נהיה משעובדים לחמדת הממון, אלא ברוחב הלב נבקש את מצוות הכנסת האורחים כאברהם. זה הביטוי בהווה מכח העבר. ואכן, בחג זה יש ביטוי מיוחד לחמלה קמחא דפסחא, וביטוי מיוחד לשמח את המסכן. קורבן הפסח נאכל בחבורה באחדות, והיעוד להכניס את האורח המסכן שאין לו בית, לתת לו בית וחום, ולחוס על אח כך ניצור ברית אחים, ובנין האומה.
- העתיד
שני המשפטים הבאים עוסקים בעתיד - ציפייה לארץ ישראל ולשיבת ציון. הכוונה לגאולה השלמה: יצאנו מעבדות פיזית ורוחנית - ממצרים, ואנו הולכים מחיל לחיל בחתירה - במאמץ עליון לבנות את הגאולה, זו מהות החרות, עליונות הרוח על החומר, עליונות האצילות על העצלות, עליונות הנתינה על הלקיחה, עליונות היצירה על היצר; עליונות האהבה וטוב הלב על השיעבוד והאיבה; הרצון לתת כמה שיותר, ולקבל כמה שפחות; וליהנות מעצם הנתינה ולא מן הפרסום.
זהו חג המצות: לא להיות נפוח וחמוץ ומבקש חמס, עצל הצולע על ירך הזולת, אלא לבקש מצוות ולהיות בצוותא: האדם והאלקים.
מאת הרב שמואל יניב – עבור ביטאון ראש הגבעה, גבעת שמואל
כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים,
כל דכפין יתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח,
השתא הבאה לשנה הבאה בארעא דישראל,
השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין
ויש להעמיק מדוע ההזמנה לעניים להסב כבני חורין ליד השולחן שלנו אינה מופיעה בתחילה עוד לפני הקידוש, ויתרה מזאת: מדוע היא נמצאת בין שני המשפטים שאינם קשורים זה לזה - הראשון זה לחם עוני, והאחרון לשנה הבאה…. מדוע אינה מופיעה בתחילת כל ההגדה. ומה עושה את שלשת המשפטים שכל אחד עוסק בעניין אחר, לקטע אחד הפותח את ההגדה?
- העבר
יסוד הגאולה האחרונה והשלמה מתחיל בגאולה הראשונה: חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא עתה ממצרים. מהיכן באנו? מזכירת העבר - האנושיות של אברהם, חסד החמלה של משה, ויצא אל אחיו וירא בסבלתם. ביארו חז"ל (על משה): נתן ליבו להיות מיצר עליהם רץ אל האחים הסובלים והכניס את עצמו תחת סיבלותם, הגן על יהודי שמצרי ביקש להורגו, השכין שלום בין יהודי ליהודי, שב למצרים אחרי שביקשו את נפשו, לגאול את ישראל. החמלה של משה היא יסוד הגאולה, שנראה את לחם העוני ונחמל על האחים העניים המעונים, ונזמין אותם לביתנו, ולכן אחרי האמירה "זה לחם העוני" אני מזמינים את המעונים הענים להסב עמנו. זה ביטוי החרות, שלא נהיה משעובדים לחמדת הממון, אלא ברוחב הלב נבקש את מצוות הכנסת האורחים כאברהם. זה הביטוי בהווה מכח העבר. ואכן, בחג זה יש ביטוי מיוחד לחמלה קמחא דפסחא, וביטוי מיוחד לשמח את המסכן. קורבן הפסח נאכל בחבורה באחדות, והיעוד להכניס את האורח המסכן שאין לו בית, לתת לו בית וחום, ולחוס על אח כך ניצור ברית אחים, ובנין האומה.
- העתיד
שני המשפטים הבאים עוסקים בעתיד - ציפייה לארץ ישראל ולשיבת ציון. הכוונה לגאולה השלמה: יצאנו מעבדות פיזית ורוחנית - ממצרים, ואנו הולכים מחיל לחיל בחתירה - במאמץ עליון לבנות את הגאולה, זו מהות החרות, עליונות הרוח על החומר, עליונות האצילות על העצלות, עליונות הנתינה על הלקיחה, עליונות היצירה על היצר; עליונות האהבה וטוב הלב על השיעבוד והאיבה; הרצון לתת כמה שיותר, ולקבל כמה שפחות; וליהנות מעצם הנתינה ולא מן הפרסום.
זהו חג המצות: לא להיות נפוח וחמוץ ומבקש חמס, עצל הצולע על ירך הזולת, אלא לבקש מצוות ולהיות בצוותא: האדם והאלקים.
פורסם ביום ראשון, אפריל 01, 2007 בשעה 11:14 AM.
שלח תגובה לקטע ע"י לחיצה על 'הוסף תגובה'
הוסף תגובה