נשלח ע"י ראש הגבעה ביום ראשון, מאי 20, 2007-6:24 אחה״צ
קבלת התורה - כאיש אחד בלב אחד
מאת רפי מגיד
ביטאון ראש הגבעה - גבעת שמואל
ביטאון קהילתי לתושבי גבעת שמואל, חידושי תורה ומידע על פעילויות, קהילות, שיעורי תורה, פעילויות חסד ועוד
נשלח ע"י ראש הגבעה ביום רביעי, מאי 09, 2007-4:28 אחה״צ
הרהורי מוסר לפרשת בהר
ענייני שמיטה, יובל, ריבית ועבד
מיוחד לביטאון "ראש הגבעה - גבעת שמואל", מאת שושנה משרקי
פרשת בהר מכילה הוראות והנחיות אשר חייבות להיות קובעות בסדרי כלכלה, חברה, ומדינה, לעם נבחר על אדמת הקודש. פרשה זו מאירה, עד כמה רחקנו בעידן הטכנולוגיה, האינטרנט והגרען, מחיי הפשטות, עבודת האדמה והטבע. וכי למי מאיתנו או לכמה נותר שדה להשבית בשנת השמיטה? להשליך יהבו על ה' יתברך שלא יחסר? ועוד להלוות לאחינו בלי ריבית, כפי שכתוב "נתון תיתן לו, ולא יירע לבבך בתתך לו" (בשביל זה יש היום בנקים).
למרבה האירוניה, ככל שהתקדמנו ברדיפה אחרי גילוי צופן הקיום, השגת חיי רווחה ונוחיות, ככל שיש לנו יותר כסף, יותר אמצעים, יותר טכנולוגיות, יותר נשק, למרות זאת אנו נעשינו פחות שלווים ופחות בטוחים. מי מאיתנו יכול להעיד, שבטחונו תלוי ברכושו ומעמדו, וחייו על אדמתו? לנוכח מה שעינינו רואות ואזנינו שומעות בימים אלה?
פרשה זו באה להזכירנו של מי הכל, הרכוש, האדמה, למי חיינו. ושונה זאת גם בנביאים ובכתובים.: "כי לי כל הארץ" (ויקרא כה כג); "לי הכסף והזהב נאום ה' צבאות" (חגי ב ח); "לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה" (תהלים כד א). כל תפיסה של קניין פרטי פסולה ומזוייפת היא - אמונתו של האדם ב"אדון הכל" אשר לו "הארץ ומלואה", צריכה להנחות אותו להשתמש ברכושו ובממונו, לעשות נחת רוח לבוראו, הן במצוות שבין אדם לחברו, והן במצוות שבין אדם למקום. לכאורה, יבואו אנשים ויאמרו שתפיסה זו דומה לתפיסה הקומוניסטית. ובכן, הדבר אינו נכון כלל וכלל! הקומוניזם שלל את קיומו של בורא לעולם, ואמנם לא נתן קניין לאדם, אלא למדינה, אולם שליטי המדינה ניכסו את הנכסים לעצמם, במרמה ותוך גניבה על עמם. ואילו בראש הפירמידה היהודית עומד מלך, שאינו מלך אלא עבד! הוא מאמין ויודע כי הרכוש אינו שלו, ואין הבדל בינו לבין אחד העם. הרכוש שייך לקב"ה - זהו ההבדל הגדול בין השיטות.
קניין פרטי מעודד אמנם את פיתוח הכלכלה על ידי מתן תמריץ למי שמעבד את האדמה, יוצר וכדומה, אולם הוא גם גורם לתקלות גדולות - לאינדיבידואליזם, להזנחת האחר, לגאווה והתנשאות, למדידת האדם לפי הצלחותיו הכלכליות, כל אלה מאוסים הם עד מאוד, ותקלתם גדולה. דווקא הפיתרון היהודי הוא הנכון - מי שמעבד את האדמה, מי שיוצר, מקבל זכות שימוש, אולם באותה מידה הוא זוכר כי הקב"ה הוא נותן לו כוח לעשות חיל, כי יש מערכת מוסרית הגוברת על הקניין הפרטי שלו, כי יש לו מחוייבות לחברה שהוא חי בה, כי האדמה תחזור לבעליה, כך גם אנו מעודדים כלכלה, אולם גם קיומם של ערכים חשובים אחרים.
אם נכבד ונבין זאת, יתבטלו כל מיני חשבונות אנוכיים של חששות ודאגות. חיינו כעם נבחר, אור לגויים, על אדמתנו הקדושה, תלויים בחסדים ובמעשים טובים כדוגמא לחברה מתוקנת והוגנת.
התורה באה לעשות את ישראל לעבדי ה' על אדמת הקודש, באה לבסס את חיי הכלכלה והחברה על סדרי טהרה של חיים טבעיים וקדושים.
מי יתן ויתקיים בנו הפסוק "כי לי בני ישראל עבדים", ולא נשכח את תכלית קיומנו, להמשיך חסדו יתברך, קונה שמים וארץ - לתת, ולתת ועוד פעם לתת, כל אחד לפי יכולתו, כשרונו וידו המשגת, בכל שטחי החיים, למען זולתו.
נשלח ע"י ראש הגבעה ב-12:14 אחה״צ
תמונות ממיצג יום העצמאות תשס"ז - קהילת שירה חדשה (לכתבה מורחבת ראו גיליון פרשת בהר-בחוקותיי של ביטאון ראש הגבעה). הנושא: 40 שנה לשחרור ירושלים
לתמונות נוספות ראו http://picasaweb.google.com/tsachiw/RxaYcK?authkey=_ihyFCtysxk
נשלח ע"י ראש הגבעה ב-10:02 אחה״צ
נשלח ע"י ראש הגבעה ב-8:53 לפנה״צ
ל"ג בעומר: מאבילות לשמחה
ליקט וערך עבור ביטאון ראש הגבעה - גבעת שמואל: דר. יהושע מירון
במאמר זה נידרש לשאלת הקשר בין מרד בר-כוכבא למינהגי האבלות בספירה והחגיגה בל"ג בעומר.
בימי בית המקדש היו ימי הספירה ימי שמחה כיאה לימי בכורים והבאת העומר. ר' נטרונאי גאון (958 לספירה) הוא הראשון שמספר על המנהג מימי התנאים שלא לשאת אישה בימי ספירת העומר. והסיבה מובאת בתלמוד (יבמות ס"ב) "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם, ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת (ולפי ר' זרחיה הלוי עד פרוס העצרת= דהיינו עד ל"ג בעומר). אמר רב חמא בר אבא ואיתמיא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מה היא? אמר ר' נחמן: אסכרה (המחלה המידבקת דיפטריה?)". והגמרא מסכמת בקביעת ההלכה: "שמי שנשא אשה בילדותו ישא בזקנותו". והדברים תמוהים. כיצד המחלה המיתה רק את תלמידי ר' עקיבא ולא פגעה באחרים? וכיצד יתכן שדווקא תלמידי ר' עקיבא שלמדו מרבם "ואהבת לרעך כמוך, זהו כלל גדול בתורה" לא נהגו כבוד זה בזה? ומה הקשר בין הנאמר ביבמות לבין מנהגי האבלות הנוהגים בספירה (ראה בשו"ע או"ח): "ומנהג בכל ישראל שלא לישא אשה בין פסח לעצרת משום אבלות... ונוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר.. ונהגו הנשים שלא לעשות מלאכה מפסח ועד העצרת משקיעת החמה ואילך ועד שחרית".
הסבר כולל לשאלות ולמנהגים מביא הרב קורמן ז"ל (בספר פענוח אגדות): התלמוד נכתב תחת שלטון רומי, ולכן יש בו אירועים שצונזרו והוזכרו רק ברמיזה. ר' עקיבא היה מתומכי בר כוכבא ועזר בארגון המרד ברומאים, בגיוס כספים וציוד, והורה לתלמידיו להצטרף כחיילים למרד. כל 24,000 תלמידיו הצטרפו לצבאו של בר כוכבא והיו בעלי המוטיבציה הפעילים ביותר. זו הסיבה לכך שהרומאים שראו את הקשר לימוד תורה = מוטיבציה, אסרו על הוראת התורה בישראל לאחר כשלון המרד. בשלב ההכנות למרד תלמידים רבים החליטו מרצונם שלא לשאת נשים כדי שלא יאולצו להשתחרר מהצבא בשל "ונקי יהיה לביתו שנה אחת". לכן נכתב 12,000 זוגיים לרמוז שמרביתם היו ללא בת זוג. ומכאן המקור לא לשאת נשים בספירת העומר כהזדהות עם מרבית התלמידים, שלפי איגרת ר' שרירא גאון נפלו במלחמה כחיילים בידי הרומאים בתקופה שבין פסח ועד פרוס העצרת (ל"ג בעומר). התלמידים נפלו במלחמה (מיתה רעה) ולא במחלה (אסכר = חייל בתורכית, ולא מחלה שנועדה לעין הצנזור הרומאי). בין הלוחמים היו גם נשואים (יותר משנה) מלפני גיוסם. ולהם אפשרו לפקוד מדי פעם את ביתם לחופשות קצרות. ולכן נהגו הנשים הצעירות לא לעשות מלאכה ולחכות לבעליהן שהיו עשויים להופיע דווקא בלילות מפחד הרומאים. וזהו המקור להימנעות מעבודת הנשים בספירה דווקא בלילות. ומכאן מובנת הלכת חז"ל: "מי שנשא אשה בילדותו ישא בזקנתו", שבאה לעודד את החיילים הנשואים לפקוד את נשותיהם, (הם נמנעו מכך כהזדהות עם חבריהם הרווקים) כדי לעודד ילודה בעם ישראל.
ולמה נאמר בתלמוד "שמתו משום שלא נהגו כבוד זה בזה"? לענ"ד: התלמוד דיבר גנאי בתלמידים-הלוחמים עבור עין הצנזור הרומאי או בגלל התנגדות חכמי הדור למרד ברומאים, והליכת התלמידים למלחמה לפי שיטת היחיד של ר' עקיבא.
ומה הסיבה לחגיגה בל"ג בעומר, והקשרה ליום פטירתו של ר' שמעון בר יוחאי?
לפי המסורת בל"ג בעומר חל מפנה מכריע לטובת צבאו של בר כוכבא, ואחד מגדודיו אף כבש את ירושלים והחזיק בה לזמן קצר, ומכאן המקור לחגיגה. לאחר כשלון המרד הסמיך ר' עקיבא רק 5 תלמידים, וביניהם ר' שמעון בר יוחאי, שהתחבא 12 שנים במערה מחשש שיתפסוהו הרומאים. ורשב"י הוא שיצר מחדש את הקשר שבין העם לארץ ולתורה. וכך מובא בתלמוד (שבת דף קלח עמוד ב): "תנו רבנן: כשנכנסו רבותינו (לאחר המרד) לכרם ביבנה אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל ... תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר (דברים לא) 'כי לא תשכח מפי זרעו'. אלא מה אני מקיים 'ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו' - שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד". ולכן חיבר רשב"י את ספר תורת הסוד, ה"זוהר הקדוש", וגילה את סודות התורה לחבריו, על מנת שלא תשכח תורה מישראל. בל"ג בעומר גם החל המבול בימי נח. ולפי התלמוד "כל ימיו של רבי שמעון בן יוחי לא נראתה הקשת בענן", מפני שהקשת באה במקום שאין זכות לכפרה, ורק ברית הקשת לאחר המבול מזכירה לקב"ה שלא להעניש; אבל רשב"י, זכויותיו הגנו על הדור ולא היה צורך בקשת בימיו. ולכן כזכר למרד בר כוכבא ולרשב"י נוהגים הילדים לשחק בל"ג בעומר בקשת וחץ. מכל זה אנו רואים שרשב"י היה מגן על דורו ועל דורות הבאים בתפילותיו ובתורתו, עד לבוא הגואל במהרה בימינו אמן.
ליקט וערך עבור ביטאון ראש הגבעה - גבעת שמואל: דר. יהושע מירון
במאמר זה נידרש לשאלת הקשר בין מרד בר-כוכבא למינהגי האבלות בספירה והחגיגה בל"ג בעומר.
בימי בית המקדש היו ימי הספירה ימי שמחה כיאה לימי בכורים והבאת העומר. ר' נטרונאי גאון (958 לספירה) הוא הראשון שמספר על המנהג מימי התנאים שלא לשאת אישה בימי ספירת העומר. והסיבה מובאת בתלמוד (יבמות ס"ב) "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם, ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת (ולפי ר' זרחיה הלוי עד פרוס העצרת= דהיינו עד ל"ג בעומר). אמר רב חמא בר אבא ואיתמיא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מה היא? אמר ר' נחמן: אסכרה (המחלה המידבקת דיפטריה?)". והגמרא מסכמת בקביעת ההלכה: "שמי שנשא אשה בילדותו ישא בזקנותו". והדברים תמוהים. כיצד המחלה המיתה רק את תלמידי ר' עקיבא ולא פגעה באחרים? וכיצד יתכן שדווקא תלמידי ר' עקיבא שלמדו מרבם "ואהבת לרעך כמוך, זהו כלל גדול בתורה" לא נהגו כבוד זה בזה? ומה הקשר בין הנאמר ביבמות לבין מנהגי האבלות הנוהגים בספירה (ראה בשו"ע או"ח): "ומנהג בכל ישראל שלא לישא אשה בין פסח לעצרת משום אבלות... ונוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר.. ונהגו הנשים שלא לעשות מלאכה מפסח ועד העצרת משקיעת החמה ואילך ועד שחרית".
הסבר כולל לשאלות ולמנהגים מביא הרב קורמן ז"ל (בספר פענוח אגדות): התלמוד נכתב תחת שלטון רומי, ולכן יש בו אירועים שצונזרו והוזכרו רק ברמיזה. ר' עקיבא היה מתומכי בר כוכבא ועזר בארגון המרד ברומאים, בגיוס כספים וציוד, והורה לתלמידיו להצטרף כחיילים למרד. כל 24,000 תלמידיו הצטרפו לצבאו של בר כוכבא והיו בעלי המוטיבציה הפעילים ביותר. זו הסיבה לכך שהרומאים שראו את הקשר לימוד תורה = מוטיבציה, אסרו על הוראת התורה בישראל לאחר כשלון המרד. בשלב ההכנות למרד תלמידים רבים החליטו מרצונם שלא לשאת נשים כדי שלא יאולצו להשתחרר מהצבא בשל "ונקי יהיה לביתו שנה אחת". לכן נכתב 12,000 זוגיים לרמוז שמרביתם היו ללא בת זוג. ומכאן המקור לא לשאת נשים בספירת העומר כהזדהות עם מרבית התלמידים, שלפי איגרת ר' שרירא גאון נפלו במלחמה כחיילים בידי הרומאים בתקופה שבין פסח ועד פרוס העצרת (ל"ג בעומר). התלמידים נפלו במלחמה (מיתה רעה) ולא במחלה (אסכר = חייל בתורכית, ולא מחלה שנועדה לעין הצנזור הרומאי). בין הלוחמים היו גם נשואים (יותר משנה) מלפני גיוסם. ולהם אפשרו לפקוד מדי פעם את ביתם לחופשות קצרות. ולכן נהגו הנשים הצעירות לא לעשות מלאכה ולחכות לבעליהן שהיו עשויים להופיע דווקא בלילות מפחד הרומאים. וזהו המקור להימנעות מעבודת הנשים בספירה דווקא בלילות. ומכאן מובנת הלכת חז"ל: "מי שנשא אשה בילדותו ישא בזקנתו", שבאה לעודד את החיילים הנשואים לפקוד את נשותיהם, (הם נמנעו מכך כהזדהות עם חבריהם הרווקים) כדי לעודד ילודה בעם ישראל.
ולמה נאמר בתלמוד "שמתו משום שלא נהגו כבוד זה בזה"? לענ"ד: התלמוד דיבר גנאי בתלמידים-הלוחמים עבור עין הצנזור הרומאי או בגלל התנגדות חכמי הדור למרד ברומאים, והליכת התלמידים למלחמה לפי שיטת היחיד של ר' עקיבא.
ומה הסיבה לחגיגה בל"ג בעומר, והקשרה ליום פטירתו של ר' שמעון בר יוחאי?
לפי המסורת בל"ג בעומר חל מפנה מכריע לטובת צבאו של בר כוכבא, ואחד מגדודיו אף כבש את ירושלים והחזיק בה לזמן קצר, ומכאן המקור לחגיגה. לאחר כשלון המרד הסמיך ר' עקיבא רק 5 תלמידים, וביניהם ר' שמעון בר יוחאי, שהתחבא 12 שנים במערה מחשש שיתפסוהו הרומאים. ורשב"י הוא שיצר מחדש את הקשר שבין העם לארץ ולתורה. וכך מובא בתלמוד (שבת דף קלח עמוד ב): "תנו רבנן: כשנכנסו רבותינו (לאחר המרד) לכרם ביבנה אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל ... תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר (דברים לא) 'כי לא תשכח מפי זרעו'. אלא מה אני מקיים 'ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו' - שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד". ולכן חיבר רשב"י את ספר תורת הסוד, ה"זוהר הקדוש", וגילה את סודות התורה לחבריו, על מנת שלא תשכח תורה מישראל. בל"ג בעומר גם החל המבול בימי נח. ולפי התלמוד "כל ימיו של רבי שמעון בן יוחי לא נראתה הקשת בענן", מפני שהקשת באה במקום שאין זכות לכפרה, ורק ברית הקשת לאחר המבול מזכירה לקב"ה שלא להעניש; אבל רשב"י, זכויותיו הגנו על הדור ולא היה צורך בקשת בימיו. ולכן כזכר למרד בר כוכבא ולרשב"י נוהגים הילדים לשחק בל"ג בעומר בקשת וחץ. מכל זה אנו רואים שרשב"י היה מגן על דורו ועל דורות הבאים בתפילותיו ובתורתו, עד לבוא הגואל במהרה בימינו אמן.