ביטאון ראש הגבעה - גבעת שמואל

ביטאון קהילתי לתושבי גבעת שמואל, חידושי תורה ומידע על פעילויות, קהילות, שיעורי תורה, פעילויות חסד ועוד

נשלח ע"י ראש הגבעה ביום שלישי, אוקטובר 30, 2007-3:01 אחה״צ
תמונות משבת איחוד קהילות שיזם ביטאון ראש הגבעה










נשלח ע"י ראש הגבעה ב-3:00 אחה״צ






נשלח ע"י ראש הגבעה ביום שני, אוקטובר 22, 2007-2:05 אחה״צ
אתר חדש לרב יניב
אתר חדש המרכז את כתבי הרב יניב וכן שיעורים מוקלטים, עלה לאוויר בימים אלה
ונמצא עדיין בתהליך בניה
http://www.rav-yaniv.org

נשלח ע"י ראש הגבעה ביום שלישי, אוקטובר 16, 2007-12:05 אחה״צ
אחד היה אברהם
לפרשת וירא, מיוחד לביטאון ראש הגבעה – גבעת שמואל מאת שושנה משרקי

בפרשה זו מתגלה אברהם אבינו בשיא אמונתו ואהבתו לבורא ולבריות. אהבת יחיד ומיוחד בדרגת אחוד – הנסתר מבינתנו.

הפרשה פותחת בקיום מצוות הכנסת אורחים שעליה נאמר "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה". אברהם יושב בפתח האוהל כחום היום – ומצפה לאורחים. אין סיכוי לראות אורחים, מכיוון שביום זה "הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, שלא להטריחו באורחים" (רש"י שם). אולם רב צערו של אברהם שאי אפשר לו יום אחד בלי אורחים. וכאשר הקב"ה ראה בצערו של אברהם "שלא היו אורחים באים" "הביא המלאכים עליו בדמות אנשים" (רש"י שם).

ומה גדולה שמחתו של אברהם לקראת המצווה! הוא רץ לקראתם, משתחווה ארצה, ומתחנן שיסורו לאוהלו. הוא אומר מעט שהוא הרבה, ועושה הרבה מאוד. ו"הוא עומד עליהם" לשמש לפניהם. ועליהם נאמר: ו"יאכלו"... אבל הוא נפשו לא תדע שבעה. הוא עומד ומשמש ככהן גדול בקודש הקודשים. הוא כולו קרבת אלוקים... וכאשר הם נפטרים ממנו, הריהו מקיים מצוות ליווי: "ואברהם הולך עמם לשלחם" "כסבור אורחים הם" (רש"י שם).

והנה אנו רואים ראשיתה של הלכה לדורות; מצוות עשה של דבריהם: "לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס כלה, וללוות אורחים וכן לשמח הכלה והחתן ולסעדם בכל צורכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו אין להם שיעור" (רמב"ם, אבל, פי"ד ה"א). "האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו, כיסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו" (רמב"ם סוף אסורי מזבח).

ומה בין הכנסת אורחים לליווי האורחים: "שכר הלוויה מרובה מן הכל, והוא החוק שחקקו אברהם אבינו, ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלווה אותן, וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, שנאמר: "וירא והנה שלושה אנשים", ולווים יותר מהכנסתן" (שם כ"ב). ואוסיף עוד בזה שליווי האורחים משביח את קיום המצווה באופן מושלם – שלא היו לטורח על המארח וגרמו לו רק נחת בעצם המצווה.

בהמשך הפרשה אנו מגלים את עוצמתו של אברהם וקרבתו לאלוקים בעמדה אמיצה נגד השמדת סדום, לא לפני שהוא מנהל דיאלוג נוקב על הרג חפים מפשע, מתחנן ומבקש חסד וצדק, שאף בעניין זה הוא משמש דוגמא ותובע לראשונה הלכה על חובתו של האדם בבירור כל גזר דין לפני מימושו, בעשיית משפט צדק ללא משוא פנים.

לשיא כוחו, אמונתו ואהבתו לבוא מגיעה פרשת העקידה "ויהי אחר הדברים האלה, והאלוקים נסה את אברהם, ויאמר אליו אברהם, ויאמר הנני" (בראשית כב'). ב-"הנני" זה מקופלים עולמות טמירים, בהיענות זו ישנה התגלות גדולה, יש בה משום גלוי אופקי – נשמה של אבי המאמינים, משום שעור קומה של האדם הגדול בענקים. "הנני" זה של אברהם היה כה מלא, כה מוחלט, עד כדי היותו כולל גם את הבלתי צפוי ביותר, גם את מה שהוא מעבר לכל הגיון; גם – את העקידה. כבני אנוש אנו קוראים ונרעדים מן המחזה הנשגב מבלי שנוכל בתבונתנו לנגוע באפס קצהו. בחינה גבוהה זו של "הנני" היא רק של אברהם אבינו, ולא זכה לה שום איש זולתו, אפילו לא משה רבינו. וכך אמרו חז"ל: בשני מקומות דומה משה עצמו לאברהם, אמר לו הקב"ה: "אל תתהדר לפני מלך, ובמקום גדולים אל תעמוד" (ברא"ר שם). אכן "הנני" של אברהם הוא מצוי מדרגתו, מצוי ה"אחד" שבו "אחד" – ואין שני לו בזה. בזה פתח את נפשו לשיא-השיאים,לקראת העקידה – ואין דומה ושווה לה.

על מאורע העקידה היה אברהם המאמין הגדול, אבי המאמינים בעולם. אור האמונה לבאי עולם. ולא בא מאורע זה לגלות את מלוא אמונתו אלא להכתירו בתואר ירא ה': "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". מכאן אנו למדים מה גדול הוא התואר "ירא שמים" ומהו הסוד הגנוז של מסירות נפש עד כדי ממדים בלתי נמדדים. "לך לך להר המוריה" היא ההליכה אל מרום הפסגה של יראת ה' של קבלת עול מלכות שמים.

"וישם אותו על המזבח ממעל לעצים" (שם). "מהו ממעל", מלמד שעשה המזבח מכוון כנגד כסא הכבוד כד"א: "שרפים עומדים לו ממעל לו" (תנחומא הקדום, שם).

עיננו האנושיות היו רואות אולי שני אנשים עומדים בראש ההר. אולם האב העוקד והבן הנעקד היו ממעל, רמים ונישאים, יחיד הדורות בקרבת שרפים עומדים ליד כסא הכבוד...

נשלח ע"י ראש הגבעה ביום חמישי, אוקטובר 11, 2007-9:48 לפנה״צ

נשלח ע"י ראש הגבעה ב-9:43 לפנה״צ
פרשת האדם
מאת שושנה משרקי
מיוחד עבור ביטאון ראש הגבעה – גבעת שמואל



פרשת נח היא פרשת האדם. כל אדם במשמע.
כל מי שרוצה ללמוד על עצמו את רבוי האנפין שבו, את אשר הנהו ואת אשר הוא עלול להיות, את עצמאותו ואת תלותו. הכל.

במחצית הדרך ההיסטורית בין האדם הראשון לבין אברהם אבינו עומדת דמותו של נח שעליו נאמר "צדיק תמים" "את האלוקים התהלך" (בראשית ו.ט.) ואילו על אברהם נאמר וירא ה' אל אברהם ויאמר אליו... התהלך לפני והיה תמים" (שם יז א ).

נשאלת השאלה מדוע למקרא הדברים מצאו חכמינו ז"ל להשיק בין שתי הדמויות ולהעלות את זהותן כאדם, וההבדל ביניהם: זה אשר גדלותו אמיתית, שהילוכו נוכח מטרת חייו ישר ועקבי ללא הכרח במשענת וללא צורך בהכוונה, לעומת האישיות שאינה עצמאית לגמרי ותלויה בהכוונה מתמדת בהשענות על סמכות גבוהה.

נח, זה שנתבשר כי מבול בא לעולם למחות את כל היקום – מחריש. לא נשמעת אנחה לא זעקה ולא תפילה על בני דורו. ליבו של אותו צדיק לא העלה כלום באותה שעה הרת–כיליון–העולם, כאילו נאטמו רגשי הרחמים והצער. ועוד מגלים חכמי התורה סוד איום. וכל כך למה מפני שהצלת עצמו ובני ביתו מילאו את ליבו ומוחו עד כדי שכחת עולם ומלואו.

ועוד נקודה – לפנים. תנו רבנן: מה השיב הקב"ה לנח, כשיצא מן התיבה וראה העולם חרב התחיל לבכות – רבונו של עולם נקראת, רחום – היה לך לרחם על בריותך... השיבו הקב"ה: רעיא שטיא, עכשיו אמרת זאת, ולא בזמן שאמרתי לך: ואני הנני מביא מבולי וכאשר שמעת שתינצל אתה בתיבה לא עלה בלבך רעתו של עולם !? ...

לעומתו, אברהם שנתבשר על כליונה של סדום ועמד על נפשם, וזעק כלפי מעלה: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?! " הוכיח את ההפך מצמצומו של זה בעולמו הפרט ולכן נקרא אברהם "אב המון גויים".

ולא נמסרו דברים אלה מפי חז"ל ולא נתפרשו, אלא כדי שימשו לנו תורה, כדי להבין מתוכה את עצמנו לאמר: מי שאינו מסוגל לרדת לעומק נפשו, הכיצד יוכל לעלות אל מרומי הבינה העליונה ?!
להבין סודה של מידת "רחום" דלעילא, ולהדמות לו.

למרבה הצער, כיום אנו נתונים בידיו הנפשעות של האדם עצמו, ביצריו הפרועים להוכיח את עוצמתו בטכנולוגיה מפותחת מחריבת עולם. כל בריחה לעולמנו הפרטי, לטיפוח מעמדנו והגדלת רכושנו תטפח על פנינו, אם לא נקדים לראות את חלקנו בשלום העולם, נרחיב את ראייתנו ונפשנו כבנים לאב המון גויים, בתפילה ובזעקה להפר ולסכל ברחמיו הרבים – עצת רשעים. "כי לא ינום ולא יישן שומר ישראל" .

שבת שלום.

נשלח ע"י ראש הגבעה ביום שלישי, אוקטובר 09, 2007-2:40 אחה״צ
אחדות
מאת יהושע שועלי, קהילת היכל רחמים, עבור ביטאון ראש הגבעה - גבעת שמואל

אנו נמצאים בתחילת השנה הבעל"ט לאחר תקופת החגים. בפירוש חז"ל על שמיני עצרת ההסבר הוא שהקב"ה כביכול , עוצר את עם ישראל לעוד יום , ואומר קשה עלי פרידתכם.יש המקשים על פירוש זה : הלא גם לאחר היום השמיני קשה יהיה לד' להיפרד ? אלא אומרים המפרשים "קשה עלי פרידתכם", הפירוש: קשה עלי הפירוד שלכם לאחר תקופת החגים שהייתם כה מאוחדים.בראש השנה התפללנו בסדר מלכויות: "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי
עם יחד שבטי ישראל." בימים הנוראים התפללנו בכל התפילות : "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם."

בחג הסוכות אנו מצווים לאגוד יחד את ארבעת המינים המסמלים את כל המגוון בעם ישראל. ומוסיף הפירוש "כלי יקר" על הפסוק :"ושמחתם לפני ד' אלוקיכם שבעת ימים", אין שמחתם של ישראל לפני ד' כי אם בזמן שהם
באגודה אחת.

בשמחת תורה אנו רוקדים עם ספר התורה כל עם ישראל, אנשים והטף . כמו"כ עולים כולם לתורה להדגיש לנו שהתורה שייכת לכל עם ישראל. אנו גם קוראים בפר' וזאת הברכה:"ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". רש"י מפרש במקום : בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם-הוא מלכם. ומוסיף דעת זקנים בעלי התוספות: כשישראל יחד באחווה ורעות , אז ד' מלך עליהם.

בהזדמנות זו ברכות לאכסניה המכובדת וכל העוסקים בהוצאת העלון "ראש הגבעה", הקב"ה ישלם שכרכם. נתפלל כולנו לשנה טובה ושפע ברכות ,שנת אחדות . "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק". ובע"ה נזכה לשמחה לארצך וששון לעירך וצמיחת קרן לדוד עבדך במהרה בימינו.

נשלח ע"י ראש הגבעה ביום ראשון, אוקטובר 07, 2007-10:00 לפנה״צ
מאיר איגל ז"ל
נשלח לביטאון ראש הגבעה - גבעת שמואל על ידי ישראל רוזן

ניסיתי לכתוב כמה מילים/זיכרונות ממה שחוויתי עם ידידי ורעי מאיר איגל זצ"ל.

על אף הפרש הגילים בינינו מצאתי את מאיר כחבר ורע מהטובים ומהקרובים אלי ביותר. החיוך הכובש שלו, שמחת החיים שהייתה בו והרצון לעשות טוב ולהיטיב עם האחר כבשו אותי לגמרי וגרמו לי לבקש את קרבתו יותר ויותר.

בעוונותי הרבים לעיתים הייתי מאחר מעט בערב שבת לבית הכנסת "לכו נרננה" אשר כידוע הומה, וגדוש במתפללים אשר באים לחוות את השירה הריקודים והאווירה המיוחדת שבתפילות השבת. הייתי נכנס לסף אולם בית הכנסת בידיעה ברורה שאין לי סיכוי ולו הקלוש ביותר למצוא מושב פנוי. והנה תמיד אבל תמיד הייתי רואה את מאיר עושה לי תנועות שאתקרב אליו וכי יש בקרבתו מקום פנוי לישיבה. לא הייתי יודע איך וכיצד אבל לאחר כמה שניות תמיד התפנה מקום ומצאתי עצמי יושב לצידו.

בחופשות ובמיוחד בחול המועד נהגנו לצאת לטיולים עם המשפחות. לעיתים ידעתי כי מאיר קבע מראש עם משפחה אחרת ואני שלא רציתי "להפריע" אמרתי לו סיבה כל שהיא למה איני יוצא לטיול. מאיר היה מסתכל עלי עם חיוך קטן והיה אומר: "ישראל, יש לך חצי שעה להתייצב בביתי עם כל המשפחה. כולנו יוצאים לטיול , הכנתי כבר את הבשר והסלטים..."

הטיולים תמיד היו מאתגרים מלאי עניין ותוכן. היה שם הרבה כושר גופני, היסטורי ונופי מולדת. אבל היו גם הרבה דקות באמצע שהוקדשו להקניית ערכים, לימוד קודש ועצירות בצד הדרך לתפילת מינחה / ערבית. כאשר היינו מגיעים הביתה תמיד הייתי חושב לעצמי כי הטיול בהנהגתו של מאיר היה מושלם.. כן, כן, ממש מושלם. ותמיד חיכיתי כבר לטיול הבא.

לעיתים הייתי רוצה שהמשפחות יפגשו יחד במוצאי שבת כדי להעביר את הזמן ביחד. מאיר היה
מסביר לי כי הדבר חייב להידחות לשעות מאוחרות יותר כי הוא עסוק בלחלק סנדוויצ'ים ושתייה למשפחות ילדים חולים בבית חולים תל השומר. "אני נוסע לבני ברק לקחת את הסחורה ומשם ישירות לבי"ח תל השומר .." היה מסביר לי עם החיוך השקט והנצחי על פניו המאירות.

כאשר היה בת מצווה לספיר בתו הבכורה של מאיר לא הסתפקו דליה ומאיר בסתם חגיגה. הם
רצו ליצוק תוכן ומשמעות המבוססים על ערכים (ללא מירכאות..). הם לקחו את ספיר לכל המקומות ששמשו לה אבני דרך ותחנות מעבר בדרך ליום בת המצווה שלה. בכל אבן דרך שכזו התמקדו ההורים ביסודות החינוך והערכים שהעניקו ונרכשו ע"י ספיר החל מגן הילדים עבור דרך השכנה הטובה מהשכונה הישנה וסיום בכותל המערבי שם העניקו לה דליה ומאיר סידור מעוטר יחד עם נשיקה מצלצלת והמון אהבה.

אסים במה שראיתי בשבעה על מאיר בביתו בגבעת שמואל. בשבעה נכח גם גבר שישב חתום פנים וכבד סבר ולא דבר עם אף אחד במשך שעה ארוכה. פניתי אליו כדי לברר איך הוא מכיר את מאיר. והנה הוא מספר לי כי פעם מאיר רצה לקנות ממנו רכב. העסקה לא יצאה לבסוף אל הפועל בגלל מאיר ואולם, סיפר האיש, כי מאיר הזמינו לביתו, האכיל אותו, השקה אותו, ונתן לו הרגשה הכי טובה שבעולם.

כזה היה מאיר חברי..ואהוב נפשי. חבר אמת, איש רוח וחסד, מאיר פנים טוב ומיטיב עם הבריות....

ה-י-ה ש-ל-ו-ם ח-ב-ר




נשלח ע"י ראש הגבעה ביום שלישי, אוקטובר 02, 2007-5:41 אחה״צ

דבר תורה לסוכות (שבת) תשס"ד בבי"כ "נווה שמואל"
נשלח מאת שמואל פלישמן למערכת "ראש הגבעה"

את חג הסוכות חוגגים 7 ימים, כאשר היום השמיני אינו שייך ממש לחג הסוכות, שכן הוא חג נפרד, דהיינו שמחת תורה.

מדוע חוגגים את חג הסוכות שבעה ימים?

בספר ויקרא פרק כ"ג (פרשת "אמור") אומרת התורה כך :

"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר בחמישה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה' (פסוקים ל"ג-ל"ד)… שבעת ימים תקרבו אשה לה' (פסוק ל"ו)… אך בחמישה עשר יום לחודש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחגו את חג ה' שבעת ימים ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון (פסוק ל"ט) … ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה (פסוקים מ' - מ"א) … בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. למען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלוקיכם" (פסוקים מ"ב-מ"ג).

אם הסיבה לחג הסוכות היא, כי הקב"ה הורה לחוג את חג הסוכות לזיכרון של הסוכות שבהם ישבו עם ישראל בצאתם ממצרים, יש לשאול מדוע החג אורך דווקא 7 ימים?

יש מפרשים, וביניהם פירוש האברבנאל, שטוענים שחג הסוכות נועד למצוות הסוכה ומצוות 4 המינים (הוא נוקב בלולב דווקא) וטעמי 2 המצוות שונים זה מזה. מצוות סוכה היא לזיכרון העבר, כמו שכתוב "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים"; מצוות הלולב היא דווקא להווה , שבכל שנה ושנה יש לתת שבח והודאה לבורא עולם על איסוף התבואה (חג האסיף, זמן שמחתנו).
מוסיף האברבאנאל, כי מי שסבור שאם עם ישראל יהיה בחוץ-לארץ לא יחוג את חג הסוכות 7 ימים, הרי להסיר ספק זה חזר הכתוב ואמר "וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה חקת עולם לדורותיכם", דהיינו בין בארץ ישראל ובין בחו"ל. דהיינו אף אם סיבת איסוף התבואה לא תהיה קיימת, עדיין יישאר הטעם הראשון לחוג את חג הסוכות 7 ימים זכר לסוכות שהיו לעם ישראל ביציאת מצרים.

האם ביציאת מצרים אנו יודעים שעם ישראל ישבו בסוכות 7 ימים דווקא? יש הרי מי שמפרש, שהסוכות שעליהן מדברים ביציאת מצרים היו ענני הכבוד וענן שהיה הולך לפניהם בעמוד ענן להנחותם בדרך. יתר על כן, בספר שמות בפרשת בא כתוב: "ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה (פרק י"ב פסוק ל"ז) ואח"כ הם "ויסעו מסכת ויחנו באתם בקצה המדבר" (פרק י"ג פסוק כ'). אז נאמר שם "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחתם הדרך…" (פסוק כ"א). מסביר רש"י במקום, על הפסוק "ויסעו מסכת" – ביום השני שהרי בראשון באו מרעמסס לסכות, דהיינו במקום שנקרא סוכות לא היו בני ישראל אלא יום אחד בלבד.

אם כך, שוב יש לשאול, אם חג הסוכות הוא זכר לסוכות שבהן ישבו בני ישראל מצאתם ממצרים, מדוע נחגוג אותו שבעה ימים.

הרמב"ן נותן הסבר על 4 המינים (פרק כ"ג פסוק ל"ט), כי יש להוסיף ולשמוח לפני הקב"ה בלולב ואתרוג, "כי הוא זמן שמחה". נאמר "תחוגו את חג ה' שבעת ימים", כלומר זמן שמחה הוא 7 ימים. אפשר ובעקיפין נאמר, כי מאחר וחג הסוכות הוא "זמן שמחתנו" הרי שמחה יש לחוג 7 ימים, כמו 7 הימים אחרי החתונה. הרי הטעם שיש בסוכות להראות שאנו בטוחים ומאמינים בקב"ה ויוצאים מבית הקב"ה, מהבית הבטוח אל הבית הארעי מתוך בטחון ואמונה שגם שם הקב"ה ישמור עלינו וייטיב עמנו. אם כך, מדוע לא די ביומיים, מדוע שלא נשב יותר משבעה ימים ונוסיף באמונה ובביטחון בקב"ה, כאמור לעיל.

אפשר להסביר בפשטות, כי מאחר וחג הסוכות הוא זכר לחג הפסח והרי חג הפסח נחוג 7 ימים , הרי ברור שחג הסוכות נחוג 7 ימים. ברם, זה פשוט מדי, האם כל זיכרון אנו עושים בדיוק במס' הימים? יש עוד מי שמפרש, שתקופת 7 הימים היא דווקא רמז לחיי האדם שימיו שבעים שנה ושהמדור האמיתי שלו הוא בעולם הבא. לכן, אל ישים האדם אל ליבו להבלי העולם הזה אלא יעסוק בתורה ובמצוות.

אני רוצה, ברשות הקהל, להציע רעיון מעט שונה. בין ראש השנה לבין יום הכיפורים יש 7 ימי חול, שבהם ממשיכים באמירת הסליחות. בנוסף, מפרש הכלי יקר את האמור בפסוק: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר …" – זהו מה שאמרו חז"ל שנקרא ראשון לחשבון עוונות. כידוע יש ג' כיתות שנדונים, האחת היא כיתת הצדיקים שנדונים כבר בערב ראש השנה, כת הבינוניים נדונה בעשרת ימי תשובה וביום הכיפורים הכל יוצאין ונידונין. יש מי שאומר שדווקא אלה שמתנדנדים – הבינוניים נדונים דווקא בחג הסוכות (או בשמחת תורה).

אולם מי שמסביר, כי ביום הכיפורים נמחלים כל החטאים לכולם, מסביר, כי בין יום הכיפורים לחג הסוכות לא עושים עוונות ולכן נקרא חג הסוכות יום ראשון לחשבון עוונות. הנה בחג הסוכות יש 4 מינים כנגד 4 כיתות בעם ישראל: אתרוג – יש בו ריח ויש בו טעם, לולב – יש בו טעם ואין בו ריח, הדס – יש בו ריח ואין בו טעם והערבה – אין בה טעם ואין בה ריח. וכנגד זה דיברו על הימצאותם של קיום המצוות ועשיית המעשים הטובים. יום הכיפורים אינו מכפר לכולם בבת אחת, כי אם מעט מעט, כלומר הקב"ה מעביר ראשון ראשון לפי סדר 4 המינים שהזכרנו לעיל, מתחילה לחטאי מי שנמשל לפרי הדר, אח"כ מוחל לעוונות מי שנמשל ללולב שיצאו לקראתו בעשרת ימי תשובה (לאמירת הסליחות), אח"כ למי שנמשל להדס ואח"כ למי שנמשל לערבה – מי שלכאורה יקראו הרשעים, אלה שאפילו הם באו לבית הכנסת ביום הכיפורים. הנה אם נחבר את 3 הכיתות הראשונות אל 4 הכיתות האחרונות נמצא יחד 7 – אולי זה הוא הרמז ל - 7 ימי חג הסוכות.

הסבר אחר שקצת קשור – אם הבינוניים נדונים רק בשמיני עצרת, הרי למעשה 7 ימי חג הסוכות הם מעין סיכוי שני – תקווה שנייה. זו התקווה למי שעשה את 7 הימים שבין ראש השנה לבין יום הכיפור כימי חול רגילים ולא התנהג בהם באופן כזה שיהיו עוונותיו נמחלים לכל היותר עד יום כיפור.

בהבחנה בין חג הפסח לבין חג הסוכות אומרים, כי בפסח נאמר בפירוש "שבעת ימים תאכלו מצות" וכנגד זה נאמר בסוכות סתם: "בסוכות תשבו שבעת ימים" ואילו המילה "תאכלו" אינה נזכרת כלל וכלל – בפסח אוספים קמחא דפסחא לעניים, שיהיו להם מצות, 4 כוסות ושאר צרכי החג אבל בסוכות החג עולה לעניים בקושי רב.

משום כך היה אומר רבי משה פולאק בדרך של הלצה "נשים פטורות מן הסוכה", משום שבעניין חיובי גלות דורשת הגמרא: "משום רישעה אחרת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעויות" (מסכת מכות דף י"ג). גם לערוך גלות, דהיינו לגלות מן הבית אל הסוכה וגם לשבת שם ולאכול עם האישה – בשתי רשעויות אין מחייבים אותו.

ובאווירה שמחה זו, תוך בקשת סליחה מהנשים, חג שמח ושבת שלום.